יום שבת, שעת ערב, דפיקה בדלת. דפיקה קלושה כזאת, עם מעט מאוד תקווה. זה השכן מלמטה, מהדירה השכורה, זה שפגשנו כמה פעמים כשהיה עמוד ענן והיו אזעקות בתל אביב, וכולנו יצאנו לחדר מדרגות בפיג'מה. הוא שואל אם לא מצאנו איזה גור חתולים שחור קטן. אני שומעת את מה שהוא שואל אבל זה קצת מעומעם לי, כאילו הדימר הוחלש בשיחה. אני מבינה בדיוק למי הכוונה וגם מה הדבר הנכון לעשות. אני אומרת לו שלא מצאנו ומנסה להסתיר את האשמה בפרצוף עצוב. לא יכולתי להגיד לו שמצאנו אותו אבל שהוא ברחובות עכשיו. אני חייבת לפתור את זה, אני חייבת לנסוע לרחובות לבד ולהביא את מאווי הביתה שלו.

בדרך אני קצת עצובה אבל נחושה. לפעמים מקללת בלב "איזה מין מגדל חתולים הוא, בטח סטלן שלא שם לב שהחתול שלו חסר כבר מיום שישי ורק עכשיו הוא בכלל חושב לעלות קומה אחת למעלה ולשאול? וגם למה הוא לא תלה שלט בבניין, אם החתול באמת חשוב לו הוא היה צריך להיות הרבה יותר אקטיבי בחיפושים". אני נוסעת מהר ככל שאני יכולה, שלמחשבות לא יהיו מסקנות מרחיקות לכת. 

בבית של ההורים אני פוגשת את אמא, שאומרת שעכשיו הם כבר לא מסתדרים, אמסטרדם ומאווי. שאמסטרדם נהיה תוקפני כלפיו ושהוא אפילו שרט את אבא שלי כי שיחק עם השחור החדש. כנראה שזה לטובה, אני מנחמת את עצמי, ודוחפת אותו לתוך מנשא. אמסטי קופץ באחת ומיילל כאילו הצדק נעשה. האמון שלו בבני אדם הוחזר. 

בדרך חזרה אני שואלת את אהוביק אם הוא רוצה להיפרד או שאוריד את הנוסע הסמוי היישר בקומה השלישית. אהוביק לא מרגיש צורך. אני מבינה מהשאלה שזו אני שמחפשת להתפנק פינוק אחרון עם הקטנצ'יק. אני מוציאה אותו מהמנשא והוא נצמד לי לצוואר, מנסה לינוק ולמצוא נחמה בין הראש לכתף. אוף למה הייתי צריכה למצוא כזה חתול מושלם :((( טוב, חוץ מזה שהוא ואמסטי לא מסתדרים, שאני נוסעת עכשיו עם אהוביק לירח דבש ושהוא בכלל שייך למישהו אחר. חוץ מזה הוא באמת מושלם. 

בכלל לא קוראים לי מאווי, קוראים לי באגירה, כמו ההוא מספר הג'ונגל