אף פעם לא האמנתי בקונספט של שיעמום. תמיד חשבתי ששיעמום יכול לתקוף רק מוחות לא יצירתיים מספיק. הנה מישהו שאומר את זה יותר טוב ממני:

Louis CK - comedian / masturbator והג'ינג'י הכי אהוב עליי עלי אדמות

אם נניח לרגע את העלבון שנובע מהנחת היסוד, אני חושבת שגיליתי ממה באמת נובע השיעמום. כשאני לא מצליחה לחשוב על שום דבר, אבל באמת שום דבר, זה בגלל שמתחת לפני השטח מתרחש מאבק לחסימת מחשבות שלא נוחות לי, שסותרות את התפיסה שלי לגבי עצמי, שמחייבות אותי להתמודד עם משהו שאני לא רוצה להתמודד איתו. במקום לחשוב על כל הדברים האלה אני צריכה לחסום את המחשבה לגמרי, לנטרל אותה, אחרת היא תצוף מחדש ותציף את מה שאני לא מרוצה ממנו: אני עושה את מה שאני באמת רוצה עכשיו? מישהו אמר או עשה משהו שלא אהבתי ואפילו בפנים לא כעסתי? 

נדמה לי שזה גם דומה למה שקורה כשיש שתיקה מביכה או כשאין על מה לדבר. זה סימן לזה שיש משהו חשוב לדבר עליו, משהו קריטי שלא נאמר, איזה פיל ורוד שיושב חזק על המילים האמיתיות אבל אני כל כך רגילה שהוא שם, שאני לא שמה לב אליו. 

כמובן שזו לא סיבה לגעור בעצמי, אם יש משהו שהטיפול החדיר בי זה שאין שום סיבה לגעור בעצמי, רק לשים לב, להשתמש בגילוי ככלי. אם אני משועממת זה סימן שיש שם משהו שהוא כל כך ברור מאליו שהוא יכול להתחבא רק במקום הגלוי ביותר. לא חייבים לחפש אותו במודעות גבוהה, הוא לרוב לא יהיה שם. אנחנו יצורים פשוטים בסופו של דבר. ללכת שוב לשירותים למרות שהייתי שם לפני רגע, לשתות משהו, לקבל אהבה, לנצח בתחרות דמיונית שהמצאתי כדי לדרג את עצמי בין האנשים שסביבי. אולי קשה להודות שאני כזאת מעולה גם כשאני מאוד לא מיוחדת, בגלל שאני לא מיוחדת, בגלל שגם לי משעמם לפעמים.

* חזרתי מירח הדבש. קצת ג'טלג, הרבה חיוך. עדכונים פחות קיומיים בהמשך.