היום ימלא שבוע לחזרתנו ארצה. איחור מספיק אופנתי כדי להתחיל לספר על מעללינו, ולנוע באי נוחות בין חבלי הנחיתה, לבין הרצון לחזור לעוד שלושה שבועות של אננס ושיכרון חושים בהוואי, לאס וגאס, וניו יורק.

פריט הביגוד הכי נלבש בטיול היה ללא ספק בגד הים. עוד לא התייבש וכבר נרטב שוב במעגל אכזרי של מי מלח, מים עם כלור, ומי מקלחת שיכינו אותו למעגל הבא.

זמן הטיסה שלנו מישראל להוואי היה 23 שעות. וזה זמן טיסה נטו בלי העצירות וההמתנות. נוסעים תמיד מדברים על זמני טיסות. זה כמו מורשת קרב שמגדירה אם אתה טייל מהסוג האמיץ או שוחר הנוחות. מייד הבנו שידינו תהיה על העליונה בכל שיחת חולין שכזאת. אחרי הכל מי טס לצידו השני של העולם, 13 שעות הבדל זמן, חוץ מאיתנו?

הנחיתה בהונולולו הייתה משונה. ירדנו לחוף הים באיזור ואיקיקי ופגשנו שם הרבה יפנים לבושים. הלו! אמרנו, אנחנו כאן כדי לראות אמריקאים חטובים בבגדי ים, לא יפנים שחוששים לשלום עורם הצחור ומתעטפים בשכבות לבוש שלא היו מביישות את נשות ערב הסעודית!

מלבד יפנים שטף את החוף התיירותי גם כלב ים נזירי (hawaiian monk seal) אשר גודר מיידית בידי ממשלת ארה"ב ולידו הונח, כאחר כבוד, שוטר אישי שישגיח עליו מפני התיירים. אחד מהם האיץ בחברו לצלם כבר את ה boring ass seal וכך קיבלו אתרים רבים בטיולנו את המונח boring ass.

ביום שבת עלינו לספינת הדגל pride of america, והצטופפנו יחד עם נופשים שהיו כבר בשנות העשרים שלהם כשפרל הארבור הופצצה. לא פלא שהם רצו לשוב ולראות את המקום במו עיניהם. ביום הראשון של השייט התקיים תרגיל פינוי שמטרתו הייתה להוכיח לך שאין לך כל יכולת ניווט בספינה, אלא אם מדובר בסיפון של הבופה ושם, משום מה, כולם בסוף מוצאים את עצמם. אחרי התרגיל החלטנו שבמקרה של אזעקת אמת אנחנו פשוט נסתגר בחדר, כיוון שאם צריך להדר פני כל זקן אנחנו אחרונים בתור לסירות ההצלה.

בגלל שבעלי-אהוביק מתפקד כקטר ברכבת ישראל מייד אימצנו לנו כבית את המקום היחיד שבו ניתן לעשן בספינה. ואכן הבר בירכתיים והבריכה שמתחתיו היוו תפאורה הולמת לכל שאר מעללינו.

בספינה כולם סופר נחמדים. לא רק נותני השירות שאצים לפנות לך את הדרך ולהציע את מיטתך בשמונה דרכים שונות בכל יום, אלא גם הנופשים החביבים שנוהגים לערוך סטאנד אפ במעלית. בית המלון הצף הזה מציע אוכל בכל שעות היום, בארבעה סיפונים שונים ובסגנונות קבועים ומשתנים של: דיינר אמריקאי, בר סושי, שיפודייה ברזילאית, ביסטרו צרפתי, איטלקי, פיוז'ן ועוד כמה שבטח שכחתי. מדריכת חדר הכושר שהגרילה טיפולי ספא עניינה אותנו שהנופשים נוהגים להעלות בין 7-14 פאונד בשבוע של שייט! באותו הלילה חלמתי שאני מרזה קילו מאתיים ושוברת את השיטה. 

במשך שבעה ימים ושבעה לילות שטה הספינה בין שרשרת איי הוואי. במאווי שכרנו רכב ונסענו לשנרקל בחוף שאמור להיות שמורת טבע מדהימה לצבים. היא כה עדינה שאסור למתרחצים שם להתמרח בקרם הגנה על מנת לא לפגוע בסביבת החיים. על כך יש לנו לומר: פחחחח. חוף אלמוג באילת במצבים הדי עצובים שלו היום יותר שמח ופחות אפור וחד גוני משונית האלמוגים הדי פתטית בה שנירקלנו. המטע דרכו עברנו כדי להגיע לחוף הסלעי של הונולואה ביי היה האטרקציה הטבעית האמיתית באיזור. מין חופה טרופית של יער גשם המטפס בתוך עצמו. על זה שום מדריך תיירים לא יספר לכם. על הצבים הלא קיימים? כוווולם.

משהו קטן בקשר לשמות. להוואינית, שפה ממשפחת הפולינזיות, יש 12 אותיות בלבד באלף-בית שלהם. 6 מהן תנועות. לכן נפוץ שהם משתמשים באותן אותיות מוכפלות במקומות כמו קאלקאקואה או נאויליוילי לדוגמא. חמודים. בלהאינה (Lahaina), שאי אפשר באמת לבטא את שמה פעמיים אותו הדבר, ראינו את העץ השני או השלישי הכי גדול בעולם (הדעות חלוקות) שהוא בעצם פארק שלם, שלו אינספור גזעים שהיו פעם שורשים אבל עברו לתמוך במבנה הצמחי המסובך הזה.

במלון החלוצי בעיר גיליתי שהמאכל האהוב עליי בהוואי הוא ahi salad או סלט אחי, שהוא בעיקר טונה צרובה רק בקצוות, עם ירקות שאינם רק חסה ורוטב אסייתי על בסיס ווסאבי. חוץ מאחי מצאנו גם את אוחנה - ohana שהיא המילה ההוואיינית למשפחה. ביום האחרון בקוואי גם עשיתי מני-פדי בסלון בשם אוחנה ניילס. הכי לאקשרי.

אני רואה שמתארך אז אעצור כעת בנקודה זו, בה הציפורניים שלי מתייבשות.