לפעמים אני צריכה להקשיב לעצמי, כלומר לעצות שלי. בפרט אלו שנתתי לכתבת ההיא בטמקא: 

* לא לפחד מההצלחה. "אנשים מפחדים להיות רזים כי שומן מגן עליך מהעולם, לא מצריך ממך להתמודד עם הציפיות של הסביבה. וכשמרזים מרגישים פתאום חשופים. צריך להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את עצמכם. זה המפתח לכל דבר".

* לחפש תמיכה. מערכת של תמיכה היא הדבר הכי חשוב בכל דבר בחיים, לא רק בדיאטה. זה יכול לעזור לך להתגבר על כל קושי, ויש קשיים בחיים, בכל דבר".

* להיות מרוצה ושבע רצון מכל התקדמות. לא למדוד את ההישגים רק בקילוגרמים, להמשיך ליהנות מאוכל, כי סבל לאורך זמן לא משרת שום דבר.

* לשתות הרבה מים. "זה נשמע אולי טריוויאלי, אבל זו העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת".


 

אז זה המקום הכי טוב להודות שאני לא שבעת רצון מההתקדמות שלי. זה לא משהו חדש, זה משהו שאני מרגישה בערך שנה. בתחילת החורף שעבר נרשמתי לסדנת אכילה רגשית ועבדתי על לבטא את הצרכים שלי בצורה אחרת מאשר באוכל. לצערי אנשים לא משתנים ב-8 מפגשים וגם כל הטיפולים האנרגטיים בעולם לא יסתירו את העובדה שיש לי בעיה. האכלנית הכפייתית חזרה. 

לפעמים היא הולכת, אני מכירה עוד זמנים שבהם היא הלכה לצד והשאירה לי המון אנרגיה לעשות הרבה דברים. גם לה יש יצר הישרדות והיא יודעת שאם היא תהרוג אותי היא לא תוכל להמשיך לאכול. עכשיו היא מתגנבת מאחורי ההצלחה ולובשת כל מיני צורות, אפילו כאלו שסותרות את עצמן. מצד אחד היא אומרת:

* אם לא תרזי את תחזרי ותשמיני, רק תיתני איזה פוש קטן והופ לא נורא אם תוותרי על הארוחה הזאת אל תתאמצי להכין לעצמך, עדיף לא לאכול מאשר לטרוח עכשיו. ואל תאשימי אותי אחר כך אם את רעבה, את לא רעבה, את רעה! את לא ממושמעת, את חלשה, תראי אותך איך נופלת.

ומצד שני היא משכנעת:

* את כמו כל אחד, למה לך אסור לאכול כמו כולם? למה את נדונת לחיים נטולי סוכר ונחמות קטנות . די את כבר ממש בסדר, את לא צריכה את השטות הזאת, תשלימי עם עצמך והנה קחי קרואסון קטן כי מגיע לך. אוי אני לא מאמינה שלקחת? מה את נורמלית, עכשיו הכל יהרס!

ובצורה גרפית זה נראה בדיוק ככה:

אני מרגישה שניצלתי את מאגר הכוחות שלי, אני צריכה עזרה בלמצוא בפנים את מה שיעזור לי לשמור על עצמי, להמשיך להיאבק מול האכילה הכפייתית, לא להכחיש את קיומה ולחלוק את זה עם מי שיכולה להזדהות איתי. אני מציעה לפתוח יחד קבוצת תמיכה ועזרה עצמית לאכילה כפייתית, להיפגש ולצאת יחד מארון הממתקים  לחקור את השומן והאכילה שלנו בלי להתבייש ולהסתיר. לחוות את הכאב והבדידות, את הכיף והשחרור וביחד פשוט להרגיש טוב יותר ולא להיות חסרת אונים. 

אני לא מתחברת לאכלנים אנונימיים ולא מאמינה בכוח עליון שייקח ממני את ההתמכרות. אני גם לא רוצה שינקו לי את ההפרעה ויקראו לה "אכילה רגשית" כי אני הרי אישה וזה חייב להיות ריגשי כי אנחנו רגישות.  

הרעיון הזה, כמו כל הרעיונות המוצלחים, גם הוא מגיע מספר. הספר של סוזי אורבך עם השם העיברי המזעזע "לא עוד דיאטה" והכריכה של שנות ה-70 או השם המקורי שעושה הרגשה של קבוצת לסביות שמנות ושעירות - fat is a feminist issue. כיוון שלקרוא זה מגרה רק את החלק האינטלקטואלי אני רוצה לא להשאיר את הדחף על הדף אלא לעשות משהו אקטיבי, לקחת אחראיות ולבקש עזרה ממי שמרגישות כמוני.  

מי שרוצה לקחת חלק בקבוצת תמיכה ועזרה עצמית מוזמנת לכתוב לי בפומבי, בבלוג או בבמייל kuksta בג'ימייל.