תמיד אומרים שמקרים של הטרדה מינית קורים ברובם המכריע בסביבה מוכרת ולא בסמטה אפלה, ובכל זאת הפחד יוצא בעיקר בחושך. בבית אני מרשה לעצמי להוריד את ההגנות, להרגיש בטוחה, לתת אמון באנשים שסביבי, שיגנו עלי, שישמרו מכל רע. בשישי האחרון זה לא קרה.

נסעתי לרחובות עם אהוביק לארוחת ערב אצל ההורים. ארוחת שישי מסורתית וקבועה, רק ארבעתנו. כבר בכניסה הופתעתי למצוא שם שני גברים בגיל של ההורים שלי. לא הכרתי אותם. ראיתי את אבא מאוד נלהב ומתרגש, מספר בעיניים בורקות שאלו חברים שלו גיל 15, שהם לא התראו כבר 45 שנה. אמא שלי, לעומת זאת, נראתה עצבנית וחסרת מנוחה, צל העיב על פניה. 

"הנה תכירי, זה חבר שלי ואל". נשיקות היכרות והופ חיבוק בלתי רצוי מלווה בריח אלכוהול ובמילים מקוטעות. "הוא קצת שיכור" כוס נשברת במטבח ואני מתרחקת לשם, עוזרת לאמא שלי לטטא וכועסת עליה על ההפתעה המאוד לא נעימה לערב המשפחתי. אני מסתובבת לאחור ונתקלת בו שוב. הוא מחבק אותי בכוח. אני מתרחקת, בשוק, עדיין מחייכת. בדרך לסלון תוקף אותי הכעס והרצון ללכת משם מייד. אני לוקחת את התיק וצועקת "אבא, הוא נוגע בי, אנחנו הולכים". דמעות פורצות מעיניי. הלם והס מושלכים בסלון. 

אני מרגישה נורא, אני רוצה לברוח, אני בעיקר רוצה שהוא ייעלם, אני בלחץ, האינסטינקט הוא לברוח. אהוביק נעמד לצידי, השיכור הזה מנסה להגיד שהוא מכיר אותי כילדה ושזו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי כאישה בוגרת. הפה שלו מתנצל אבל העיניים שלו זימתיות, עוברות לי על הגוף מלמעלה למטה. במקום להיצמד לאהוביק אני בורחת למטבח ומתיישבת בפינה הכי מרוחקת, הוא רודף אחריי וכורע ברך מתחנן לסליחה. אני קמה כדי להתרחק ממנו שוב והוא עוצר אותי עם הידיים. זו כבר הפעם השלישית. אני חשה גועל וכליאה. הופקרתי, אני יודעת שאני חייבת לא לתת לו עוד צ'אנס להתקרב אלי יותר, לא כדי להתנצל, לא כדי להסתכל, פשוט לא! אני בורחת לחדר שלי בבית של ההורים. רק שם אני מרגישה מוגנת ורחוקה מספיק. אמא ואהוביק מציבים סביבי חומת הגנה.

אם משהו כזה היה קורה מחוץ לבית סביר להניח שזה היה משפיע עליי הרבה פחות. בבית של ההורים שלי זה תפס אותי לגמרי לא מוכנה, התערבב עם קולות שאומרים "אל תעשי עניין, אל תפגעי ברגשות האורחים, הוא בסך הכל שיכור, זה בעצם לא קרה". שלל הכחשות מטשטשות וכעס טוטאלי על זה שאף אחד לא שם את הגבול הזה במקומי, שלא שמרו עליי מספיק. ההלם מכך שהטרדה מינית גופנית בוטה יכולה לקרות יחד עם האנשים שאמורים להיות לצידך בכל, מערער את הביטחון כליל.

אני נותרת עם כעס גדול על ההורים שלי. ראשית שהם לא אמרו לי שיש להם אורחים נוספים, שלא נתנו לי את הצ'אנס להגיד אם מתאים לי או לא מתאים לי לבוא בפורום כזה. "הם באו מניו ג'רזי, הם היו אמורים לבוא להגיד שלום לכמה דקות וללכת" טוען אבא. אבל הם לא הלכו והם שתו לשוכרה ומעבר למידה כלשהי של שליטה עצמית. ברגע שאמרתי שזה לא נעים לי שהוא נוגע בי, אני כועסת שאבא שלי לא העיף אותם לכל הרוחות ומכל המדרגות, להפך, הוא ניסה לפשר, להסביר שהוא לא מתכוון לזה, שהוא שיכור, שהוא בנאדם טוב ועוד ועוד. זה לא להתייצב לצידי מבחינתי, זה להיות נגדי, להיות רכיכה, לטשטש ולהכחיש את מה שקרה, את אי הנעימות שחוויתי בביתו. 

הכעס הזה על מי שהיו אמורים לשמור עליי לא יצא בזמן אמת, הוא יצא אחר כך. על עצמי. רציתי לעשן, להסניף, לשתות, לשכוח, רציתי מוזיקה חזקה, להפסיק לשמוע את הכעס מהדהד לי בראש. תחושת ההקלה הראשונית הגיעה רק כשסגרתי את חלון האוטו על האצבעות שלי, כמה פעמים ובכוונה. הכאב הגופני האיץ את הגוף לשכך את כל הכאב. הכעס שינה צורה לרעל בתוך הגוף שלי. הנשיות הפכה לי לרועץ. הפחד להיות נוכחת כאישה השתחזר. התחושה המוכרת שאת הגוף יש לטשטש, להסתיר בשומן ילדות, את הכעס יש לדחוק למטה, רצוי עם אוכל או סמים.

אני אישה בוגרת, חזקה, מוגנת, נשואה, כבר לא ילדה בת 12 בחדר של אופטומטריסט פדופיל מניאק כלב, ובכל זאת זה קורה גם לי, ובמקום שבו הייתי הכי פחות מצפה. 

היום אזרתי את האומץ להגיד לאבא שאני כועסת עליו, הוא לא הצליח לשאת את הכעס הזה והטיח בי דברים קשים בחזרה. ובכל זאת, העובדה שאמרתי והתייצבתי חיזקו אותי. למדתי שאני יודעת להגיד די, יודעת מתי לא נעים לי ומה הגבול שלי. עכשיו אני גם יכולה להביע את הכעס, בזמן-כמעט-אמת. אני רואה את זה כצעד קדימה.