לפני שבועיים בדיוק, יצאתי מפגישה אצל הפסיכולוגית בתחושה שיש לי התקף לב. הלחץ בחזה תפס איתו את כל יד שמאל. בקושי נשמתי, הלחץ תוגבר בדקירות משונות. לא הייתי בטוחה שזה לא התקף חרדה אבל הכאב לא היה אופייני. במקום ללכת הביתה הלכתי לקופת חולים לעשות א.ק.ג. ללב. עקפתי את כל הזקנים שחיכו לבדיקות הדם, וחוברתי לאלקטרודות בידיים, ברגליים טח טח טח. הדופק, לחץ הדם, הסטורציה וקצב הלב, כולם התנהגו למופת. לקחתי שני כדורי הרגעה וחיכיתי לרופא, שראה בי גוש גורמי סיכון מהלך ושלח אותי למיון.

לקח לי עוד כמעט שבוע ללכת למיון הפנימי. גם שם הייתי בחברה טובה של חברה' מגיל 70 ומעלה שלא שולטים בצרכיהם. "תעשי לי טובה" אמר אהוביק תוך כדי שהוא מחזיק לי את היד במסדרונות איכילוב, "בפעם הבאה תשברי יד או רגל או משהו. במיון הכירורגי הרבה יותר נחמד". "מאמי" לא התבלבלתי, "בפעם הבאה תורך להבהיל עם מצב חירום רפואי". אחר כך קפצנו לשווארמה בכתר המזרח וחזרנו לראות את בדיקות הדם ללא עדויות לרקע קרדיאלי. שוחררתי עם האבחנה המחמיאה "אין לך כלום, תפסיקי לדאוג". 

החודשים האחרונים של 2013 לא היו איי איי איי. החזרה לתזונה שכוללת פחמימות וגלוטן הקפיצה את מחוג המשקל מייד. במקביל הכרתי תזונאית חמודה שאין דברים כאלה. היא מלמדת אותי להשתמש ב"כוח השובע" כדי לדחות אכילת יתר. זה לוקח זמן, אמונה, סבלנות והרבה עבודה לשחרר את שריר ההאשמה העצמית. עבודה שיקומית אנחנו קוראות לזה.

עקרונות ה"נון דיאט" שלה ממש לא מסובכים אבל צריך לתרגל אותם. יותר מדי בחירה זה גם מבלבל. אין בשיטה שום אוכל שהוא טאבו או כמות שהיא מומלצת, להפך. באחד המפגשים קיבלתי משימה שבועית לדגום בכל יום פרוסת עוגת גבינה אחרת. היה לי חסך בעוגת גבינה וחלמתי על צ'יז קייקס בעודי ערה. מיותר לציין שאחרי היום השלישי כבר נחנקתי מהן. התרגיל החזיר את עוגת הגבינה למקומה כאוכל, במקום פנטזיה להנאה בלתי מושגת. 

הגוף המשיך לדבר גם דרך השיניים וההסתגלות קיבלה כאפה מהחניכיים. בבדיקה שגרתית אצל רופא שיניים, שנדחתה הרבה יותר מדי זמן, התגלה שריד עתיק, שארית של שן חלב שהייתה תקועה בין שתי שיניים טוחנות. לא רק שיני בינה שלוקחות את הזמן שלהן לצאת, עכשיו יש לי עדיין שיני חלב ששורדות 30 שנה בהיחבא!? אחרי שהוא שלף אותה (כמעט ללא הרדמה מיינד יו), נותרתי עם חור מטאפורי. יש לי פאנטום שן חלב. אולי הגיע הזמן לוותר על השרידים הילדיים, שיש להם דרכים קמאיות לפתרון בעיות. 

אני ממש מקווה שהגוף שלי יקבל ב-2014 את מה שהוא צריך לקבל, כך שלא יצטרך לזעוק מבפנים כדי שאשים אליו לב. אם לשפוט על פי היום הראשון של השנה התקופה הזאת תישאר מאחור, והגלגל ימשיך להתגלגל קדימה. 

אני פשוט אניח את זה כאן:

* יוגה זו המתנה הכי טובה שאפשר לתת לגוף. אחרי היעדרות של ארבעה חודשים, התחלתי את הבוקר בשיעור מפתיע. כאילו לא עבר יום אחד מאז שהפסקתי לתרגל. היוגה מהדהדת מבפנים והמוסיקה שלה מאזנת את הנפש. המתח שהשתחרר לי כבר מהכתפיים הפך את הגב שלי להרבה חלקים שעובדים יחד, במקום חתיכה אחת קבועה. תרגול ורכיבה על אופניים ביחד הם כמו כדור אנטי דיכאוני מרוכז במיוחד. אארוז לעצמי שתי מתנות כאלה בשבוע.

* ניקוי פנימי הכרחי. כמו שאני לא ג'יפה שמדלגת על רחצה יומית, כך גם הנפש זקוקה למירוק וחזרה למרכז. 15 דקות של מדיטציה ביום ינקו את מה שהצטבר ויגנו עליי מפני ליכלוכים שלא חייבים להידבק בהם. 

* להשתמש ב"כוח השובע" ולאכול דברים שאני אוהבת. לתת לאוכל את המקום שלו ולא להאביס אותו בפנטזיות שהוא לא יכול לספק. 

* הנסיון שלי להשפיע על הסביבה הכללית בעבודה הוכיחה את עצמה מעבר ליכולותיי. הצל של מעורבות היתר מאפיל על האור שהתוכן מכניס לחיי. להתרכז בעבודה שאני אוהבת ולא להתפזר לתחומים כמו זכויות והתארגנות עובדים.

* לראות את האהבה של אהוביק כמו שהיא, לקבל אותה. לסמוך עליו ועלינו יותר, לא לפחד מקילקולים. לתת את מה שאני יכולה ולא לצפות מעצמי להיות מושלמת בשבילו. זה המקום הכי טוב בחיי, בקשר שלנו אני מרגישה הכי אני, הכי חיה.
 

* להשתמש בכוחות העל שיש לי כשאני שולפת את עצמי מסיבוכים כדי לשמור על חיים טובים. אני מעולה במצבי חירום, הכוחות האלו שם כל הזמן. לראות אותם.

* להנות מחברתם של היקרים לי, לשמור על הקרובים אלי, להתחבר למקומות שעושים לי טוב.

**ובאותו הקשר חברה טובה ילדה היום בייבי מאוד מאוד חמוד. הכי שמחה ומתרגשת בשבילה ואלו הבשורות הכי טובות לפתוח איתן שנה. 

יונקת ומטפטפת,

שלכם