האוטובוס שלוקח אותי אל ומהעבודה עובר דרך התחנה המרכזית החדשה ושכונת התקווה. חלק לא מבוטל מהנוסעים איתי הם כהי עור. נשים, גברים ואף ילדים, שלומדים בבית הספר ניב. אין בנוכחות שלהם משהו שמאיים עלי. מלבד שיחות טלפון בשפה זרה, שתמיד מפריעות לי גם אם הן נעשות בקול רם בשפה העברית, הנסיעה עוברת חלק, בשקט, תוך כבוד הדדי. 

לפעמים אני גם יורדת מהאוטובוס המוגן באיזור לווינסקי, ואכן, רוב מי שחוצה את דרכי הוא כהה עור. אני לא מכירה מספיק את עמי אפריקה כדי לקבוע אם מדובר בסודנים, אריתראים או עולים ותיקים מאתיופיה. מה שאני רואה בהם זה אנשים מסקרנים, לפעמים לבושים שונה, שיערם שזור בצורה שמתאימה רק לתלתלים צפופים. אני לא אכחיש שלפעמים אני נתפסת לפחד, שמה לב אם התיק פתוח כשאני הולכת ברחוב. אני יודעת שזה פחד והוא בא מתוכי, גם אם הוא התעורר בעקבות חזותו של אפריקאי כהה עור, זה פחד מפני הבלתי מוכר לי ואני לוקחת עליו אחראיות.  

לפעמים זה לא רק פחד, זה גם כעס. כשאני רואה אותם לבושים בבגדים יפים ונעליים ממותגות, משחקים בסמארטפון או רוכבים על אופניים שנראות לא שייכות להם. ואז אני מזכירה לעצמי שאני רואה אותם עובדים קשה בלפנות את שאריות האוכל מהכלים בבתי הקפה בהם אני שותה, מנקים רחובות, בתים ועושים את העבודות שישראלים אינם מוכנים לעבוד בהן. לפניהם עשו אותן ערבים, פועלים זרים מאסיה, אפילו מהגרים רוסים שמצאו את עצמם בתחתית ההיררכיה הכלכלית בעלותם לארץ. אם להתייחס למטאפורה הכה פופולרית על אורחים שבאים לבקש את עזרתך ומתנחלים בביתך הצפוף גם כך, הרי שהם בעצם באים, מנקים את ביתך, מצחצחים את החלונות המאובקים, ואז הולכים לישון בחדר המדרגות. 

נכון שלא הייתי רוצה לחיות באיזור התחנה המרכזית הישנה אבל לא רציתי גם לפני שהם הגיעו לשם. מדובר בשכונת עוני קשה ונטושה לעיתים. בלילה הרחובות מתמלאים בנרקומנים ובעובדות מין לרוב. בסיור הקשה שעשינו עם בוקי נאה בחצר האחורית של תל אביב שמתי לב שהאפריקאים שהסתובבו באיזור לא התגודדו בחבורות או התמסטלו בפינות. לגבי ביקרו אצל זונות אני לא יודעת אבל כן שמעתי ממקור ראשון שזה איזור שבו המין זמין ב-50 שקלים. אני מניחה שזה יותר קשה להשיג מין על ידי אונס, מה עוד שאונס הוא לא רק אקט מיני אלא בעיקר אקט אלים. אדם הופך לאנס בגלל התעללות שעברת או פסיכופתולוגיה אחרת, לא בגלל תסכול מיני. 

 קשה לי לראות או לקרוא אנשים שכותבים על הפליטים בבלוגים שלהם. כמוני, גם הם או אבותיהם הגיעו לישראל כפליטים מגורל של רדיפות. מהגרי עבודה מזרח אירופים שנמלטו מפרעות. מסתננים מעיראק שהפרו את החוק הבריטי בכניסתם לארץ. אפריקאים מתימן ומאתיופיה, שעשו את כל הדרך ברגל ורבים מהם לא שרדו. ההבדל היחיד בינינו לבינם הוא הדת היהודית. לדעתי זה לא הבדל כל כך גדול, בטח לא אחד שצריך לחרוץ את דינו של אדם לחיים או למוות.

מדינת ישראל צריכה להפסיק להיות קורבן לנסיבות ולקחת את גורלה בידיה, גם בתחום הפליטים. מה שחייבים לעשות זה להקים וועדות שיקבעו לגבי כל מקרה ומקרה אם מדובר בפליט אשר זכאי למקלט מדיני על פי אמנת האום. מי שפליט שיקבלו אשרת שהייה, ומי שנמצא כי אינו עומד בתנאים תוסדר עזיבתו את הארץ תוך תקופת זמן מוגדרת. אין סיבה לכלוא אזרחים שלא ביצעו כל פשע, במדינה שאינה דיקטטורה חשוכה. איננו יכולים להיות חתומים על אמנת האו"ם כשמתאים לנו ולהתכחש לה כשזה הופך לטרחה. 

אנחנו זקוקים לעובדים בתחומים של שירות ותברואה, אין סיבה לא לתת עבודה למי שמוכן לעשות אותה. אנחנו גם זקוקים למדיניות הגירה ברורה ולהפסיק לנקוט בגישה של קבירת הראש בחול אם הנסיבות לא נוחות לנו. בואו נתבגר כבר, אולי כך נוכל לפתור גם את הבעיה הפלסטינית לטובתנו.