לפני מספר חודשים קיבלתי מהוצאת אופוס את הספר "גנבת הספרים" מאת מרקוס זוסאק. לקח לי הרבה זמן להתחיל לקרוא אותו. קודם נתתי אותו לנועה מהסטודיו, שחזרה לאחר הקריאה וציינה שלדעתה זה יותר ספר ילדים. רק כשהתקרב מועד יציאת הסרט באותו השם, הזדרזתי לסיים אותו במהרה.

אז הספר מאוד קריא, במובן שהוא מהנה, לא מציב אתגרים שכליים יוצאי דופן, וזורם לכל אורכו בקצב מתאים. מה שפחות אהבתי זה את הקפיצות בזמן, את המידע שהמספר נותן לקורא על עתיד הדמויות, באופן קומפולסיבי כמעט. לא שיש לי בעיה עם עלילה לא כרונולוגית אבל זה נראה לא נחוץ, מפריע אפילו, ובעיקר מעצבן. 

השפה של הספר מסגירה את גילו של הסופר. היא קצת מנסה להיות מאאאגניבה, להצחיק במקומות מסומנים היטב בדפוס גדול ובולט, שלא נפספס חלילה את הבדיחה. במובן הזה הספר דומה לספר מאוד קריא אחר בשם "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" מאת רנסום ריגס, ולולא היה עוסק בגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה, סביר להניח שלא הייתי כותבת עליו. 

אז כן, הספר עוסק במשפחה גרמנית משונה. זוג הורים מבוגרים שילדיהם עזבו את הקן מאמצים ילדה קטנה שמשפחתה התפרקה. הספר נפתח בסצינה קשה שבה אחיה הקטן של הגיבורה, ליזל, מת ברכבת מרעב ומחולי. הילדה מוכת הטראומה מתאוששת בביתה החדש ומתחילה להיעזר במילים ובאב מאוד סבלני, על מנת להישאר שפויה. היא אכן גונבת מדי פעם ספר פה ושם אבל זה לא נראה לי מוצדק לקרוא לה "גנבת הספרים". אני מניחה שהשם פונה לאוהבי הספר, שיודעים עד כמה ספר הוא משמעותי להתפתחותו של מוח צעיר ועד כמה הוא יכול להיות חבר. 

הספרים אותם ליזל גונבת הם ספרים בדיוניים, לפחות עד כמה שאני הצלחתי לברר ברשת. הם נשארים בגדר שמות בלבד כמו "המדריך לחופר הקברים", "הכלב ששמו פאוסט", "המגדלור", "המשיכה בכתפיים", ללא שמות המחברים. למיטב הבנתי הם גם לא משמשים מניע בעלילה, אולי מלבד "מיין קאמפף" בו השימוש מעט ברור מאליו. זה גרם לי להיזכר בספר המשובח "אשמת הכוכבים", בו הסופר ממציא ספר בדיוני בשם "מכאוב מלכותי" ומפתח עלילה בתוך עלילה בתפירה עילית.

אוי ואבוי, אסון על ביתנו! הלכתי רגע לספריה לדפדף קצת ב"אשמת הכוכבים" האהוב, ולא מצאתי את הספר. פאק. אני אהרוג את מי שלקח ולא החזיר. נראה לי שהפעם האחרונה שבה הוא נראה בביתי היה כשהשאלתי אותו לאילני. ולמרות שהיה נדמה לי שהוא החזיר, נראה שלא כך. אוף גנבי ספרים ארורים! 

אז איפה היינו, אה. פרט חשוב שעוד לא דנו בו הוא המספר, שהוא לא אחר מהמוות בעצמו (לא מלאך המוות, סתם המוות), והמשפחה הגרמנית? היא בכלל מסתירה יהודי במרתף, יהודי שמתחבר רגשית לילדה, היות ושניהם בלתי רצויים במשטר הנאצי ושניהם עברו טראומות נוראיות ורעב ומוות. אז יש לנו ספר שבו גרמנים הם מאוד מסכנים כי מפציצים אותם ורודים בהם ובכלל החיים שלהם מאוד דלים והם עניים ואין להם מה לאכול חוץ ממרק אפונה אבל הם מקללים כל הזמן באופן חינני, כך שאי אפשר שלא לרצות לחבק אותם.

בוהו, סליחה מכל חסידי אומות העולם הגרמנים, אבל כל השאר היו חתיכת חארות (ונאצים). אני לא חושבת שספרים אמורים לייצג שום דבר חוץ מאשר את מה שקורה בהם אבל הסיפור על הגרמנים עם המצפון וההקרבה יורד בגרון בערך באותה קלות שבה אני אוכלת את זה שהמוות הוא ישות חושבת ובעצם נורא מסכנה. המספר לא כל כך רוצה לעשות את עבודת איסוף הנשמות, וכדי להצליח לקום בבוקר מהמיטה הוא חייב להתכחש למעשיו ולדמיין הכל בצבעים פואטיים עד להחליא. כל העניין הזה מצופה יותר מדי שוקולד מכדי לשדר כנות, מצרך יקר ונדיר, אך כשנתקלים בו יודעים בלי צל של ספק שזה זה.

גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק
הוצאת אופוס 488 עמודים 

בשישי הקרוב אני מתכוונת ללכת לאירוע "החלפת ספרים ובירה - הכובען המטורף" ואם תבואו אני לא בטוחה שתזהו אותי בגלל הכובע והעניבה שכולם ילבשו אבל בכל זאת מקווה שאולי כן.