לאמא שלי מלאו השנה 25 שנה כעובדת בנק. היה אירוע מכובד לכל בני המחזור וכולם, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו שעון עם הקדשה לא אישית. בעוד חודשיים היא תצא לפנסיה מוקדמת בגיל 62. לא בגלל שהיא בהכרח רוצה, בגלל שמתייעלים. כבר 10 שנים שמתייעלים, סוגרים מחלקות, סניפים, העמלות גדלות, השירות ללקוחות נפגע.

אני זוכרת כשהיא התקבלה לבנק, כעולה חדשה עם תואר שני בבלשנות וצרפתית. המשכורת לא הייתה גבוהה אבל בבנקים היו תנאים לא רעים. תלושי חג גדולים, משכורת 13, בונוס שנתי נוסף אם הבנק מרוויח (והוא תמיד מרוויח), הנחות של ועד העובדים לבריכה, קייטנות, והצגות תיאטרון במחירים משתלמים. 

למרות שהעבודה לא מימשה חצי מהיכולות השכליות והחברתיות שלה היא נתנה למשפחה שלנו הרבה ביטחון. להיות עובד בנק היה סטטוס יציב וכך הוא היה הציר הכלכלי של משפחה צעירה ללא גב כלכלי בישראל. בכל יום במשך 25 השנים שעברו היא הצליחה לקום, לנסוע באוטובוס, להשלים עם השגרה, למות קצת מבפנים, להסתכל על הצדדים החיוביים ולהיות שמחה בחלקה.

במשך השנים מצבו של הבנק הלך והשתפר, הרווחים הלכו וגדלו, הפרסומות נהיו ראוותניות יותר, המנכ"לים עשירים יותר, בעלי המניות תאבי בצע יותר. במקביל, משכורת ה-13 צומצמה וחולקה לכמה תשלומים במהלך השנה, הבונוסים קטנו, החופשות צומצמו, הרבה עובדים "הופרשו". העובדים שמתקבלים היום לבנק יכולים רק לחלום על היציבות הביטחון של הדורות הקודמים. למרות שועדי העובדים של הבנקים הם מהחזקים בשוק, גם הם לא מצליחים לעצור את המגמה של הפיכת הפירמידה. המעט שלמעלה זוכים ברוב הרווחים בעוד התנאים והמשכורות של אלו שלמטה הולכים ונשחקים. 

כך, מהזווית שלי, גדל הפער הכלכלי. זה לא רק בבנקים, זה בכל החברות שמעדיפות לקצץ קודם כל בעובדים הקטנים, אלו שמרוויחים את השכר הממוצע במשק, כדי להמשיך ולהגדיל את הרווחים בצורה מלאכותית. הדרך הזאת מובילה לניפוח הבועה ולשמיטת הבסיס. במשכורת של בכיר שמלקק לבכירים ממנו ומקבל החלטות הזויות שגורמות להפסדים אדירים, אפשר היה להעסיק 100 עובדים זוטרים, שיתנו שירות שהלקוח ירגיש, ויהווה ציר כלכלי יציב לעוד משפחה.

נכון שחברות עיסקיות אינן משרד הרווחה אבל כשבבעלותך עושר שלא תוכל לבזבז בכל ימי חייך וחיי הילדים, הנכדים והנינים שלך, לא תוכל לעצום עין אחת ולתרום לציבור רק בצורת מחלקות ובניינים שנושאים את שמך בבתי חולים. אפילו כלכלית זה הרבה יותר חכם להעסיק יותר אנשים, להגדיל את כוח הקנייה של הלקוחות הפוטנציאלים שלך, כדי שימשיכו לקנות אצלך.  

עוד מעט האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי שמבטא סולידריות בין אירגוני עובדים ואת המאבק לתנאי עבודה טובים יותר. במהלך השנה שחלפה יצא לי לקחת חלק בהתארגנות עובדים ולהיאבק על זכויותיי וזכויות חבריי לעבודה מכובדת וליחס הוגן. ההתעוררות של הרבה מאוד אירגוני עובדים, בייחוד מאז המחאה החברתית, מסמלת יותר מכל את המצב הקשה בו נמצאים עובדים בישראל.

שני עשורים של "חוזים אישיים" הפכו אנשים לעבדים. תמורת יותר כסף לכאורה הפסדנו הרבה תנאים סוציאלים כגון קרנות השתלמות והטבות שנשכחו מהעולם. רבים מהמעסיקים היום מתייחסים לעובדים כאל חומר גלם. כשהוא מתיישן מחליפים בחדש, כשהוא "עושה בעיות" (הריון למשל) דוחפים אותו החוצה. אין מדיניות של עידוד יציבות בעבודה. גם כאן זה לא חכם במיוחד, עובד וותיק צובר הון של ידע שלעיתים שווה יותר מההבדל בשכר של עובד בלתי מנוסה. אין כאן לא צדק ולא רווח.

לאנשים באמצע החיים מצטמצמות האופציות. יש עבודות טובות בתנאים גרועים או עבודות רעות בתנאים גרועים או אבטלה בלי תנאים. יותר מכל יש כאן שכבה שלמה שדורכים עליה, שהדרך היחידה שלה להגן על עצמה ולהאט את קצב דריסתו של המכבש הכלכלי הוא להתאגד. עבודה היא גם עניין של ביקוש והיצע. במקום שהמעסיק יקנה עבודה מכל אחד מהעובדים בנפרד, כשהוא מנהל משא ומתן מול איגוד עובדים הוא עושה את זה מול גורם אחד, יש יותר איזון בכוח המיקוח.

היסטורית קשה שלא לחשוב על אירגוני עובדים כעל תעשיית שחיתות מאורגנת וזה מרתיע אנשים להתאגד. הרי מה ההבדל אם המעסיק או ראש הועד משתמש בנו כעובדים? מהנסיון שלי, האירגונים החדשים חיים בסביבת העבודה המודרנית. האינטרסים של המעסיק והעובדים משותפים: אם החברה תצליח זה לטובת שניהם. ארגון עובדים טוב ישתף פעולה עם ההנהלה לטובת החברה ולא תשים לה מכשולים. בזמנים טובים ידרוש שהרווחים יגיעו גם למי שעבד בפועל כדי להביא את הרווחים הללו. בזמני משבר ירתיע מההצעה האוטומטית לפיטורין וקיצוצים בשכר העובדים ויציע הצעות חליפיות שיצמצמו את הפגיעה בעובדים.

יותר מכל דבר אחר ארגון היא דרך טובה להרים את הראש. המון עובדים בכלל לא יודעים את הזכויות שהחוק קבע. המעסיקים נותנים לך הרגשה שעושים לך טובה שמעסיקים אותך והאווירה היא שיש לך תחליף. חוקי העבודה בישראל לא רעים, רק צריך לא לפחד לשמור עליהם ועלינו. 

אחד במאי שמח!