הטיסה הראשונה שלי לחופשה משפחתית הייתה בגיל 17 ובזמן לימבו. השנה היא 1993 ואני בת 17. בחופש שבין יא' ליב' טסנו, אבא, אמא ואני, לחודש באירופה המאוד קלאסית. שבועיים באיטליה ושבועיים בפאריז.

הייתה זו תקופה מעבר בין הזמן שבו אף-אחד-לא-טס-לחו"ל-אלא-אם-הוא-בכיר-מאוד-עשיר-מאוד-או-בן-אצולה-אחרת-(מדען, צוות אוויר, שליחי משרד החוץ) לבין מה שמכנים תקופת הנופשון האנטלי, בו יותר ישראלים שהו באותו זמן באיזור הנופש הטורקי מאשר בראשון לציון, ובני 21 בהייטק חרשו את העולם במטרה לתקן באגים של חברות סטראט-אפ שקמו כפטריות אחרי פרוץ האינטרנט.

הרגלי הנופש של ישראלים השתנה במהרה בשנות ה-90 וממינימום 6 שבועות מחוף לחוף של ארה"ב פתאום זה נראה סבבה לקפוץ ללונדון ליומיים של קניות. המשפחה שלי נקלעה לטיול הגדול שאחרי העלייה בין שתי התקופות הללו. 

התחלנו מרומא. הזמנו חדר ב Albergo Abruzzi, עם נוף הפונה היישר לפנתיאון. אני זוכרת את הרגע הזה שבו פתחנו את תריסי העץ הגדולים ולפנינו, בלי שום הפרעה ומעבר לכיכר העגולה והקטנה, ניצב מונומנט ענק בן 2000 שנה, במלוא תפארתו. זה היה רגע מכונן שבו אמרתי לעצמי "לא יכול להיות שאני באמת כאן" ודמעות התרגשות וחוסר אמונה פרצו החוצה.

החדר היה גדול אבל לא היו בו שירותים. והמקלחת הייתה גם כן משותפת, בסופו של מסדרון בניין רומאי בן כמה מאות שנים בלבד. ארבעת הימים ברומא היו בעיקר בחוץ, פיאצות על גבי פיאצות ושרירי רגליים תפוסים. יום בותיקן שחלף כמו שעה. מהלבד הראשון שלי נהנתי בפורום הרומאי, שם הסתובבתי בין ההריסות, בונה מתוך מדריך את תבנית העיר הקדומה. 

לאחר מכן המשכנו לפירנצה, בעיצומו של גל חום לא אופייני. פירנצה היייתה כמו תנור לבנים כלוא בעמק. שם קיבלתי מה שאחר כך למדתי שנקרא "סינדרום פרינצה". כל כך הרבה אמנות, ברחוב, במוזיאונים, בכנסיות ומבני דת. כל ידית של דלת, כל פסל מלוטש וציור רנסאנסי, מלא מוצגים שהתחילו להתערבב אחד בשני. כל היופי הזה, שדרש את מלוא תשומת הלב, הפך להיות מטריד והעיק לי על החזה. אחר הצהריים אחד ביקשתי שלא לצאת מהחדר. למרות החשש להפסיד את הדברים הכי יפים הרגשתי שהאמנות צריכה זמן שינה כדי להתעכל.

אחרי פירנצה פנינו צפונה לטורינו, שם יש לנו סוגשל משפחה. דודה ודוד בעלי קרבה משפחתית בלתי ברורה, עם שני בניהם המתבגרים וכלבת הטרייר, גרו בפרברי העיר, מרחק 15 ק"מ ממרכז העיר. במשך השבוע ששהינו שם עשיתי את הדרך הזאת הלוך ושוב גם על אופניים, עם חבורת החברים האיטלקיים של הבנדוד מרקו (לא פולו). בכל יום הדודה בישלה מאכל איטלקי אחר אותו טעמתי לראשונה. פסטה עם ראגו, לזניה ברוטב בשמל, ניוקי, רקלטים של תפוחי אדמה מוקרמים במין תנור המשמש אטרקציה של מרכז השולחן, ובכל ארוחה חוסל גם בקבוק יין אדום פשוט וכפרי.

עברנו במילאנו ובוונציה וחזרנו לטורינו. משם טסנו היישר לפאריז.

בניגוד לרומא הרצינית והחשובה, פאריז הרגישה עבור אמא שלי כמו לחזור הביתה, עם כל ההסתייגויות הנדרשות לגבי בוקרשט. גרנו שם ברובע הלטיני תחילה, במלון מאוד מרכזי ולכן יקר, שבו המקלחת הייתה כבר בקומה מתחתינו.  זה דחף אותנו לעבור למלון פשפשים בקרבת ה-Ecole Militaire, הפעם עם מקלחת פרטית לגמרי. המסדרונות וחדר המדרגות כולו היה מצופה קטיפה ארגמנית מרופטת וכדי להיכנס למלון הייתה צריכה בעלת הבית לפתוח צוהר שהספיק בקושי כדי לראות את אפה החטטני. 

כ-40 קילומטרים מפאריז גרו חברים של ההורים שלי, שערקו לצרפת כעשור לפני כן. מין גרסה מקומית לרחובות, אילו ברחובות היו יער ובו זורם נחל באמצע העיר. ביקרנו אותם למשך סוף שבוע אחד בו לראשונה שתיתי קיר רויאל וטעמתי את מה שיוודע בעתיד כדבר הכי נתקע בגרון אי פעם: פרושוטו עם מלון. אחר כך שיחקנו טניס על מגרש חימר וטיילנו בלילה ב Montmartre. את הטיול חתמנו ביורודיסני, שנפתח רק שנה לפני כן, עם עוד זוג חברים של ההורים ושתי בנותיהן הקטנות, שהגיעו מניו יורק לנפוש ולפגוש אותנו. 

לפני כשבוע, אחרי 21 שנים מהטיול ההוא, אמא ואני טסנו שוב יחד לפאריז, הפעם ל-4 לילות. היה מהמם וטעים, מאוד מאוד טעים ונעים. הלחץ להספיק לראות הכל וההסתגלות הראשונית המבלבלת התחלפו בנינוחות של ניצול סביבת המלון. את המוזיאונים האמנותיים החליפו המוזיאונים הקמעונאיים של בתי כלבו גדולים כמו "Le Bon Marche", "Beaugrenelle". שם אכלנו שתיים מהארוחות המוצלחות של הטיול ב: Bermuda Onion ו-Rose Bakery  בהתאמה, עם נוף עירוני לא רע בכלל. 

אני חייבת להמליץ על איזור ה-Marais (רובע 4) בו היה גם המלון שלנו Hotel Emile. האיזור היה ועודנו לב הרובע היהודי בעיר ומין נווה צדק מקומי בו מתערבבות מעדניות של אוכל יהודי מזרח אירופאי עם חנויות של מעצבים מקומיים צעירים וטונות של ברים של הקהילה הגאה. שילוב מרנין ויפיפה שמרכזו rue de roisiers. ראו הוזהרתם אנחנו התפקענו מלראות צרפתים אוכלים פלאפל כשהם מנקרים בפיתות עם מזלג (!)

בסמוך למארה אפשר לשוטט גם ב-Village Saint Paul, על סמטאותיו וחנויות העתיקות שבו, ולחזור ל Place de Vosjes לגלריות האמנות המעולות שבו וגניו מלאי עצי הערמון.  

אז היה מאוד מאוד כיף, קריר במידה, מטפטף בהתחלה ושמשי בהמשך. הברייק המושלם בעונה המושלמת.

אני מעבירה את שרביט הפעם הראשונה ל"שולה שם בדוי" שעומדת בפני עוד מעבר דירה תל אביבי, לג'וליאנה, ל-Garrett ולאילון.