השנה היא 1995 ואני קצינה צעירה, שהצליחה לדחוף את עצמה בדרכים אלטרנטיביות, לאחת ההצבות הנחשקות בקורס. ההצבה נמשכה חצי שנה, שלאחריה הגעתי לבסיס החדש מורעלת ומסוגמת, עם סכין בין השיניים ורעל בעיניים, להוכיח שזה מגיע לי.

ביום השני בבסיס תופס אותי קצין בכיר, אני לא ממש זוכרת מה היה התפקיד שלו (בכל זאת כמעט 20 שנה, לכי תזכרי), והעביר אותי סדנת קליטה מהירה. זה ממש לא היה התפקיד שלי אבל בתור יחידה מובחרת הצלחתי לקלוט מייד שאנחנו מקבלים גם את הטכנולוגיה הכי מתקדמת. הנסיון הקודם שלי במחשוב היה להכין מערכי שיעור על שקפים (עם מטול שקפים!), להכניס נתונים בדוס ולהדפיס אותם במדפסת סיכות עם נייר צץ-רץ. הקצין הדליק מחשב אישי וראיתי לראשונה בחיי מערכת הפעלה של ווינדוז, ומעבד תמלילים אופיס. למי שלא חווה את המעבר הזה מהטקסט לחזותי אפשר אולי להשוות את זה להבדל בין קבלת מסרים בטלגרף לבין ואטסאפ. שום דבר לא דומה.

"תקשיבי קוקסטא", הוא אמר, "יש לי מחר בבוקר מצגת להציג ואני רוצה שהיא תיראה ככה (פותח מייל באווטלוק ובתוכו מצגת פאוורפוינט). אני רוצה שאת תעשי את זה, נראה לי שאת בחורה חכמה". באותו ערב למדתי שזה אומר "אף אחד מהפקידות או מפעילות המחשב, שזה התפקיד שלהן, לא יודעות מה לעשות עם זה ואת חדשה. תשברי את הראש".

אז שברתי. ישבתי כל אותו הלילה בין ארבע קירות של אשקובית חשופה לרוח ולימדתי את עצמי איך ניגשים לדבר הזה בכלל. התחלתי מלטייל בין כל הכפתורים כדי לדעת בכלל מה אני מחפשת ואז לחפש. חירבתי כמה פעמים את כל מה שעשיתי, המחשב קרס כמה פעמים, לא מצאתי את הקובץ כשסוף סוף הצלחתי לשמור. דפקתי את הראש בשולחן הרבה פעמים וחישבתי שיהיה פחות סבל פשוט לגמור עכשיו מאשר לגמור את דף הפתיחה של המצגת. יצאתי החוצה ורצתי כמה מאות מטרים לתוך המדבר כדי שאף אחד לא ישמע וייללתי.

אבל הייתי נחושה לא לוותר. הטכנופובית שבי נכנעה לטכנו-סקרנית ובמשך לילה אחד ללא שינה לימדתי את עצמי כל הבסיס של ווינדוז ואופיס עד שהפכתי אוטוריטה בבסיס וכולם היו באים להתייעץ איתי, האורקל של הטכנולוגיה, בכל דבר שקשור לתוכנה או לחומרה. השמועה על מומחיותי חייבה אותי להיות מומחית באמת ומאז נטלתי על עצמי את תפקידי משחררת התקיעות במדפסת, מחליפת הדיו והדופקת הרשמית במקומות הנכונים כשמשהו לא עובד. 

החוויה הזאת הותירה בי חותם. אני לא מוותרת לטכנולוגיה. אני באה מתוך נקודת הנחה שאנשים הם אלו שכתבו אותה, גם אם הם אנשים שונים ממני הם עדיין אנשים ואם אלחץ על כל הכפתורים ואדפוק מספיק פעמים את הראש בשולחן, אוציא את הראש מהחלון ואצעק לתוך העיר הרועשת, אני אצליח בסוף. אפילו עכשיו, יש לי מחשב חדש, שהוא חיבור בין לפטופ לטאבלט עם מערכת וינדוז 8. זה אלגנטי, זה גם מסך מגע וגם מקלדת ואני קוראת לו "הרובוטריק". אז מה אם זו הכלאה בין אייל קורא צפוני לבין צבי תומפסון? הדרך היחידה לזיווג מוצלח היא פשוט ללחוץ על כל הכפתורים ולגעת בכל המגעים. עכשיו רק צריך לזכור לעצור ולישון על זה מדי פעם.