בימים אלו אני מדוכאת טילים. פחות בגלל הטילים ויותר בגלל ההורים. הם שוב טסו למולדתי שבמזרח אירופה, לקצת יותר משבועיים, לטייל בנופים בתוליים ברומניה הבלתי מקולקלת. 

השבוע הראשון להיעדרותם היה ממש סבבה. הרגשתי את המשפחה הקטנה שלנו מתחזקת, היה לי חופש לא לדאוג גם להם כשהטילים התחילו, ובאופן כללי שמחתי בשבילם שהם מגלים מקומות חדשים בארץ ישנה. 

השבוע השני הוא משהו אחר לגמרי. כבר בשישי הרגשתי בחסרונם, למרות שיש גם שבועות שאנחנו מדלגים על ארוחת שישי, אפילו אם הם בארץ. המרחק חידד את הגעגוע שהפך לאט להיסטוריה. בשבת בערב הם התקשרו לספר שהם חזרו מוקדם יותר לבוקרשט והטיול הפסיק באמצע כי הם רבו עם החברים-כמו-משפחה-שלנו איתם יצאו לטיול. ריב מכוער במיוחד שבו כנראה נאמרו דברים מאוד קשים. אני רק יכולה לתאר את השתיקה שאפשר לחתוך בסכין במשך שש שעות הנסיעה חזרה. לא הייתי רוצה להיות שם. 

החרדה מהטילים, האזעקות ותחושת המיאוס מהמצב הזה עברה להתעסקות אובססיבית בריב המשפחתי הזה. אני כל הזמן בקשר עם בנות הדודות שלי, כאילו לאשר שהקבוצה המשפחתית שלנו לא מושפעת מהריב ואנחנו קרובות מתמיד. כל אזעקה מתקשרות או מסמסות ומרוצות רק מזה שכולם בסדר וזכינו לעוד יום. יום מבאס מהתחת אבל עוד יום. 

אז אני מדוכאת ולכל מי שמכיר את ההרגשה זה נראה שהיא לעולם לא תחלוף. הכל שחור והכל יהיה שחור. עדיף לישון או להיעלם, הכל עדיף מהתחושה המתמשכת הזאת של אבדון וחוסר תקווה. הייאוש נעשה הרבה פחות נוח כשההורים רחוקים. אין לי כוח לעשות כלום, לקדם דברים, אפילו להחזיר דברים לקדמותם. אין לי כוח לצאת מהמיטה, שלא לדבר על מהבית. כל יציאה במצב הזה גורמת לי למחשבות בלתי פוסקות לגבי איפה כדאי להסתתר אם תהיה אזעקה. ועכשיו? ועכשיו? ועכשיו?

הנחמה היחידה היא שמצבי הרוח שלי משתנים מספיק תכוף כדי שיהיו הבלחות של אוש. הוא אמנם נראה רחוק עכשיו אבל הוא מאפשר לי להיאחז בידיעה שהוא שם כשנדמה שאין למנהרה הזאת סוף ולא חודר שום אור. אחר צהריים אחד של נסיעה לאיקאה ושידה שהרכבתי לגמרי בעצמי והיא עומדת עכשיו לצד מיטתי, משענת לספר וכס למנורה רומנטית עם שרשרת ברזל להדלקה ולכיבוי. קבוצת התמיכה למשורוולים.

כמו שקרוב משפחתי, לאונרד כהן, שר:

There is a crack in everything
That's how the light gets in

בוא כבר אור, תמצא את הסדק שלך להיום. רק להיום. 

עדכון יום חמישי: איזו הקלה, איזה שקט, כמה אור!