אני די בטוחה שכבר כתבתי את הסיפור הזה כאן, זה אירוע מכונן מילדותי ונזכרתי בו בגלל חלום שחלמתי הלילה.

יום העלייה לארץ ה-23.6.1985 מחולק אצלי לשני חלקים. החלק הראשון צבוע בצבע אפור. זרזיפי גשם נופלים על החלונות הגדולים של שדה התעופה. קבוצה גדולה של אנשים יקרים לי מאוד עומדים מאחורי מחיצת זכוכית, מלווים אותנו במבטם עד שמסך הברזל יירד מאחורינו. בחדר האפור נותרים אמא, אבא ואני, יחד עם שניים או שלושה פקידי מכס. לכל אחד מאיתנו מזוודה אחת ועוד תיק יד משפחתי מתרחב. המינימום של המינימום עבור משפחה שנוסעת לתמיד, למדינה חמה עם שמש יוקדת. 

התשאול והבדיקה הם עינויים איטיים והתעללות פסיכולוגית תחת מעטה בירוקרטי. את הבובה היחידה שלקחתי עימי הם רוצים לחתוך, חוששים שמאחרי העיניים היפות שלה מסתתר נסיון הברחה מתוחכם. למרות שוחד מקובל של סיגריות מתוצרת חוץ כל פריט נבדק בקפידה. זו הצגה שנועדה לעיניינו בלבד, בהנאה מתגברת אצל הפקידים שנשארים מאחור, מסתכלים עלינו כבוגדים או מקנאים שאינם יכולים לעשות כמונו ולעזוב את הארץ שמאבדת תקווה מיום ליום. שום סוודר אינו נעלם ממעיניהם ולבסוף הם מכריזים על גזר הדין, שהוחלט כנראה מראש: אתם לא יכולים להוציא כלום מהמדינה, רק את הבגדים שעל גופכם. הדבר היחיד שנותר לנו לעשות, כיוון שהתנגדות גלויה פירושה ביטול ההגירה, היא ללבוש עלינו כמה שיותר שכבות, כמה שהגוף יכול לשאת ולעלות כבר על המטוס, לברוח מכל זה, גם במחיר של פרידה מכל אוהבינו והליכה אל הלא נודע.

הישועה הקטנה באה מהחברים של אבא, שעבדו איתו בשדה התעופה. אבא הגניב להם תיק אחד במבצע חשאי, והם והעבירו אותו היישר לטייס, תוך סיכון ניכר לכל הגורמים.

בחלום שחלמתי הלילה אני שוב ברומניה, עוזרת להורים שלי לארוז את כל מה שם הביאו לחופשה. החפצים עולים על גדותיהם והם לא נראים מוטרדים מכך כלל, למרות שהטיסה מתקרבת מאוד. אני מוצאת את עצמי צועקת כדי לזרז אותם ודוחפת חפצים משונים לתוך תיקים מאולתרים. יש כל כך הרבה כבלי חשמל, מכשירי חשמל שאינם בשימוש ועם זאת אני מתעקשת שלא ישאירו שום דבר מאחור. התעוררתי בתחושת תסכול, חוסר אונים ועל סף בכי.

אולי החזרה הקרובה שלהם מעוררת את התחושה של אותו יום מכונן. יכול להיות שאני מקווה לנתק אותם מהכבלים שמחזירים אותם לשם בכל חופשה. אולי אני פועלת מתוך העלבון שחוויתי באותו יום, והתחושה שאני לא שייכת יותר למדינה שלא רוצה בי.

ישראלים שמהגרים, ויכולים תמיד לחזור, משמרים את קשריהם ולא מוותרים על זהותם הישראלית. אני מצפה שההורים שלי יבחרו צד ולא יחיו בין המדינות, בין התרבויות. שייכים לכאן אבל לא ששים להתנתק משם. ואולי לכל אחד מאיתנו הזכות להגדיר את עצמו בזהות שהיא שילוב שונה של ישראליות, יהדות ורומניות.