שלושה חודשים עברו מאז השיפוץ וכל תוכניות העיצוב עליהן חלמתי, השתנו ללא היכר. בעצם הדבר היחיד שכן יצא לפועל היא מדבקת הדקלים על רקע כתום אבל היא עברה למסדרון מחוץ לדלת הכניסה. 

אחרי שרוב חלקי הבית קיבלו טיפול מסור, נותר קיר הכניסה ריק ויתום, מחכה לאיזו הברקה גדולה, סנטר פיס, ולא בא לו שום רעיון, לפחות לא אחד כזה שתקציבית מתאפשר לי לממש.

הישועה הגיעה מחברתי שעברה דירה לפני חודש, ומצאה את עצמה עם כמה תמונות מיותרות. היא העניקה לי במתנה תמונה גדולה, מחולקת ל-3, שבה תמונות היסטוריות של תל אביב, בכל מיני תקופות. אני זוכרת כשהיא קנתה אותן ואיך גם לה לקח זמן לקחת אותן למסגור. כך מצאתי את עצמי עם התחלה טובה. 

בימינו לא קשה למצוא תמונות נוסטלגיות של תל אביב או תמונות ישנות של אלמונים ובני משפחותיהם אבל אני אוהבת אמירה ברורה, נוסטלגיה עם בשר. ההמשך היה בחנות מסגרות בסנטר, בה מצאתי פורטרטים של גדולי האומה וידעתי שאני חייבת לרכוש כמה על מנת ליצור בליל של משהו שלא ידעתי מראש איך אני רוצה שייראה.

התמונה שהתחילה את הכל: תל אביב משנות ה-20 ועד 67

לתמונות הבאות אני קוראת חלקת גדולי האומה: ש"י ענגון על הספרות, סטניסלב הוברמן על המוסיקה, לודוויג ויטגנשטיין על הפילוסופיה והברון דה רוטשילד על הנדבנות והכסף. החלקה הזאת היא החביבה עליי. בעיקר כי היא נותנת מקום לאנשי רוח, ולתרבות יהודית שלא קשורה רק לדת. אלו מסוג היהודים אליהם אני מתחברת. אבותיי הרוחניים המודרנים. 

אחריה מסתתרת הפינה הפוליטית, היא הייתה צריכה להיות גדולה יותר, למעלה בן גוריון המכריז על שקר כלשהו למיקרופון אחד, ולמטה גולדה במסיבת עיתונאים לאחר מלחמת יום הכיפרים, כולה מוקפת מיקרופונים. קשה לפספס את הסמליות. ביניהם היה אמור לבוא בגין החביב אבל אהוביק לא אהב את דמותו הקריקטורית, עם המשקפיים בעלי העדשות העבות וכך הוא הוחזר לאחר כבוד.

התמונה האחרונה על הקיר היא של חוף הילטון בתל אביב, איפה שאהוביק אהב לגלוש ויש תחושה של טבע עירוני ושל עיר חדשה. מקום מוכר שלא השתנה בלי היכר ובכל זאת השתנה.

וכך נסגר לו המעגל של תל אביביות, תרבות יהודית ופוליטיקה ישראלית. יצא לי קיר עם אמירה.

אגב ציונות ומלחמה. כמו כולם אני בסטרס מהמצב, מהלחימה, מהחיילים ההרוגים ומהסבל שהחמאס מביא על תושבי עזה. אני מאמינה שהמבצע, למרות שלא התחלנו בו, בא בזמן מאוד קריטי וכמו נפל לנו לידיים. אני לא מתנצלת שאני שמאלנית ומודה שהתפיסה שאפשר במו"מ להגיע להסכם עם החמאס היא אילוזיונרית במקרה הטוב. בהישרדות צריך לעשות מה שצריך, ולשרוד פירושו לשמור על ישראל כמדינת הלאום היהודי. לפעמים זה פשוט.