לצערי, הבריחה הזאת לא מתרחשת עכשיו אלא בסתיו של השנה שעברה, בירח הדבש שלנו. מבדיקה בקטעים הקודמים נראה שלא סיפרתי על השבוע האחרון בטיול. אני רק יכולה להודות שיש ייתרון בזיכרון מסע שאפשר לברוח אליו, במיוחד עכשיו כשההווה לא מזהיר.

לניו יורק הגענו ב-12.9 בנחיתה ישירה מלאס ווגאס. תכלס הגענו סחוטים. אנשים צריכים להיות בשייט אחרי לאס ווגאס ולא לפני. בעיקר כדי להשלים שעות שינה. יש שם כל כך הרבה חמצן שמוזרם בצינורות האיוורור ומשאיר אותך ער, מהמר, אוכל וקונה. כשהסטורציה בדם יורדת הדאון מכה בעוצמה של גמילה ובעיקר ברצון לישון. אבל איך אפשר לישון בעיר כמו ניו יורק?

המלון שלנו מוקם באופן מושלם ויוקרתי על גדות הפארק. בפנים לא היה יוקרתי בכלל אבל שוב, מי נשאר בחדר בניו יורק? מייד אימצנו את המעדנייה המקומית של טורקי חביב, אצלו אכלנו ארוחת בוקר ברוב הימים הבאים. בינינו דלי זה כמו מכולת עם אוכל מוכן וכריכים טריים או התמחות מיוחדת כמו בשר, אוכל יהודי. הטורקי שלנו הגיש ארוחת בוקר פשוטה, דומה לזו של החושות בסיני. חביתה עם גבינת פטה, פרוסות נדיבות של עגבניות ומלפפונים (שלא ראינו בצורתם הטבעית מאז עלינו על הטיסה בנתב"ג), קצת גבינה, קצת סלט חצילים, לחם פרוס, מיץ תפוזים ונס. מדהים כמה העודף והשפע יצר געגוע לבסיסי והמוכר.

האפר ווסט סייד היה ממש טוב אלינו, חוץ מהקטע של הקור הצורב של ספטמבר, במיוחד בבוקר, במיוחד כל כך קרוב לצילם העשיר של האלונים בסנטרל פארק (סתם מניחה שזה אלון, נשמע רומנטי, כמעט כמו ערמון). בחצר הצפופה של המעדנייה תרנו אחרי קרן שמש תועה שתחמם את עכוזינו עם הקפה (של שנינו) והסיגריה (של אהוביק).

יצא שאת רוב זמנינו בילינו בווילג', בלואר ווסט סייד. זה אמנם לא המקום השכונתי שהוא היה לפני שנולדתי אבל הוא מלא ברים קטנים ומסעדות זולות. לראשונה בחיי טעמתי סושי ניו יורקי, שהוא שונה מאוד מסושי ישראלי. קודם כל הטמפרטורה של הדג פושרת, לא מקוררת ולא מופשרת. טמפרטורת חדר. הדגים נחים או מגולגלים בתוך אורז, אצה ומעט מאוד חוץ מזה. הסושי הטוב ביותר שאכלתי בחיי, במסעדה יפנית קטנה וצפופה שמכירים רק בשכונה. 

ביום כיפור, שיצא בשנה שעברה בשבת, הלכנו לאכול בפיטר לוגר, מוסד בשר מיתולוגי בברוקלין. השכונה בה נמצאת המסעדה הייתה ריקה מאדם, כיוון שבימים כתיקונם היא הומה יהודים חרדים שמדברים יידיש. בפיטר לוגר, לעומת זאת, היה עמוס עד אפס מקום ואף רשימת ההמתנה הייתה כבר מלאה. חזרנו על עקבותינו לתוך מנהטן. בגלל הצפה באחד מקווי הסאבווי ירדנו בלואור איסט סייד והלכנו בלי מטרה ועם הסכמה לאכול מה שייראה לנו הכי טוב. דאון טאון ניו יורק מאוד סוחפת ומי שהכין את הבטן לסטייק מפיטר לוגר לא יכול להסתפק באיזו פיצה תיירותית. אז הלכנו, והלכנו, עד שכיפרנו על כל חטאינו ביום קדוש זה והתיישבנו מתנשפים ובמסעדה צ'יליאנית (?!) בווילג'.  

לא לדאוג, חזרנו לברוקלין למחרת בצהריים ואכלנו סטייק לשניים, עשוי מדיום רר, עם תוספת לחם קשה מבחוץ ורך מבפנים, צ'יפס ותרד בשמנת. קינחנו בקי ליים פאי הטוב בעולם (כן, אפילו טוב יותר מבפאריז) ולא נשאר לנו כוח לסייר בוויליאמסבורג כי היינו ב food coma.

בפעם השלישית שלנו בברוקלין ביקרנו את בת הדודה של אהוביק, שגרה בשכונה המשפחתית עד מאוד "קרול'ס גרדנס". בדרך נקרע לאהוביק כפכף ההוויאנס הנצחי והוא נאלץ ללכת יחף בטינופת של הסאבווי, מה שהקנה לו מראה של הומלס. היינו קצת מבולבלים, בסוף הצלתי את המצב כשנכנסתי למכון מני/פדי, ביודעי לבטח שאצלם יהיו כפכפים לרכישה.

אצל קרן, הבת דודה המהממת, שכנים קפצו לבקר וכל האנשים ברחוב אמרו שלום. ייתכן שקרן היא בנאדם אהוב במיוחד, אך השכונה הזאת נראתה לי לגמרי ידידותית מדי בשביל ניו יורק. יחד עם הילדים ירדנו לעבר הברוקלין ברידג' ועברנו דרך השכונה הכי טרנדית (דמבו) בדרכנו לשוק אוכל אורגני-צמחוני-שקר-כלשהו עם טחינה וחומוס ודברים שנראים לאמריקאים מאוד אקזוטיים. ובכל זאת התור שבו עמדתי היה הארוך ביותר, והוביל לעבר צלעות החזיר העסיסיות ביותר שטעמתי. 

חוץ מברוקלין היינו גם במידטאון. אהוביק מעולם לא היה בטיימס סקוור, למרות שגר פעם כמה חודשים בניו יורק. בכלל אהוביק מאוד לא אוהב דברים תיירותיים אז הדבר הכי תיירותי שעשינו זה לעלות לקומה העליונה של הרוקפלר סנטר, שהיא בערך באותו גובה של האמפייר סטייט בילדינג אבל ממנה גם רואים את האמפייר סטייט בילדינג. כל הפארק פרוש למטה כמו מפה טופוגרפית תלת מימדית.

עוד יעד תיירותי שביקרנו היה הנצ'ורל היסטורי מוזיאום. האמת היא שציפיתי לשלד גדול של דינוזאור בכניסה, כמו בסרט "לילה מטורף במוזיאון" אבל הוא לא היה שם, אז זו הייתה אכזבה. גם השאר היה די מאכזב. אני מאוד אוהבת חיות ובאמת שיש שם את כל המשפחות אבל הן מפוחלצות, באמנות מדהימה יש לומר, אבל הן לא זזות ולא עושות כלום, אז זה קצת...נו...מאכזב. לא היו שם גם דמויות קטנות של חיילים או אינדיאנים או תיאודור רוזוולט על סוס. מה זה שווה? 

חזרנו לווילג' כדי להשתזף בוושינגטון סקוור פארק יחד עם עדי, אילני וידיד של עדי שאני לא זוכרת את שמו כי הייתי מאוד עסוקה בלרדוף אחרי סנאים עם הסמסונג. בערב הלכנו בפארק שנבנה על המסילה העילית הנטושה בשדרה העשירית - ההיי ליין. בחלק הדרומי של הפארק, ליד רחוב 12, גרה דודה של אהוביק. הבניין שבו היא גרה היה פעם מפעל ועיריית ניו יורק הסבה אותו למגורים בשכירות מוגנת עבור אמנים. יש בו מסדרונות מפותלים, כולל בתוך הדירות, וקל להתמצא בו בערך כמו בדיזנגוף סנטר. אכלנו אצלם ארוחת ערב משפחתית ואז הלכנו לראות סטנדאפ בקומדי סלר, מרתף קטן עם קומיקאים גדולים. 

כשתיארתי לעצמי את החלק הניו יורקי של הטיול דמיינתי מין מסע סיינפלדי. מה שיצא לנו בדיעבד זה מסע מאוד לואי סי.קיי.