שישה ימים כולה. נוסיף לזה נגיד עוד שלושה ימים שבהם לא הייתה אצלינו אזעקה. שבוע וטיפה. עכשיו זה נראה כמו חודש, כמו שנה. המוח הנהדר שלנו מוחק טראומות או לפחות מנסה להשהות אותן עד שהשגרה חוזרת ואפשר להתמודד איתן ממקום אחר, בטוח יותר. כנראה שזה היה מאוד נאיבי או אופטימי לחשוב שהנה עוד סיבוב נגמר ויש כמה שנים עד הסיבוב הבא. בסוף אמורים להגיע לאיזשהו הסכם רגיעה או הפסקה או סטופ נגעתי באדום. ההתשה אמורה הייתה לעבור מהשטח אל חדרי הישיבות ואנשים שמקבלים על זה משכורת אמורים להתמודד עם זה בדרכים דיפלומטיות. שברו את הכלים וצריך לחזור לתפקד כי מצב חירום ובמצב חירום צפים ולא שוקעים.

חודשיים וקצת אחרי הניתוח בקיבה והרעב ניטל ממני בשבוע וקצת האלו. גם כאן הייתי בטוחה שאני עושה הכל נכון, והגוף מגיב בהצטיינות יתרה. אוכלת מסודר, שותה ומפרידה, יש תיאבון, אוכלים לאט ומתמלאים מהר. קצת קינאתי באלו שעברו את אותו ניתוח ומספרים שהם בכלל לא מרגישים רעבים אבל השלמתי עם מה שהגוף שלי משדר, הקשבתי וביצעתי. עכשיו הוא עבר לגל השקט, למיוט, לא רוצה ולא צריך אוכל. אני בטוחה שזה נשמע נפלא, כמו ירח דבש, גם אני ייחלתי לזה אבל בפועל זה לא כזה אחלה. אותו שבוע וקצת שנראים כמו נצח. והשיער נושר לי כבר חודש, כמו רוצה לברוח מהראש החולה. 

לפעמים אני מצטערת שעשיתי את הניתוח. האוכל היה נחמה קבועה שהכרתי. עכשיו אני פתאום מתווכחת עם אנשים ומצד שני צריכה לסמוך עליהם, לקיים קשרים בלי עזרה. אני לא מצליחה למלא את הרווח בין הציפיות לבין המציאות ולטשטש את זה שאנשים הם חארות ומאכזבים. טכנית אני יכולה לטבוע בתוך דלי של שוקולד או של גלידה אבל זה לא פייר לא לתת לזה צ'אנס, אולי יש סיכוי שאצליח לקבל את זה שאנשים הם חארות וגם אני חרא וזה בסדר, זה מה שיש. רק ביותר רזה. נגיד.