הטיול שלנו במדריד תוכנן סביב משחק של ריאל מדריד מול אתלטיקו, וכך יצאה משפחתנו הקטנה לארבעה ימים ספרדיים: אהוביק, אני, אבא ואמא שלי.

אבא שלי אוהד את ריאל מאז שהיה ילד בשנות ה-50. הם קבוצה עשירה ותמיד מביאים את השמות הכי גדולים ונוצצים. לפעמים הם ממליכים מלכים ולעיתים קוברים שחקנים מאוד מוכשרים, או סתם קונים אותם כדי שאחרים לא יקנו. קצת כמו מכבי תל אביב.

אני ירשתי את האהדה והיא הלכה התחזקה בשנים האחרונות, לאור הסגידה הלא פרופורציונלית לברצלונה, יריבתה הנצחית. אך לא את ברצלונה באנו לראות אלא את הדרבי המדרידאי. אתלטיקו מדריד היא ההאנדרדוג המושלם עם תקציב פי כמה וכמה יותר קטן, ועם המרכיב הזה שנקרא "נשמה". בחרנו את הקונפליקט והזמנו כרטיסים בשורה ראשונה. קצת בצד אבל במרחק נגיעה מהכדור. התלבשתי ספורטיבי כדי שאם ייפצע שחקן או שיצטרכו חיזוק בקישור אוכל להיכנס ולהחליף, אין לי בעיה לתת מעצמי בשביל הקבוצה :)

ההורים שלי עשו סיור מודרך באיצטדיון יום לפני המשחק, ועם כל הידע ההיסטורי הם הצליחו להטעות אותנו לשער הלא נכון, כך שלפני המשחק הקפנו את ככככללללל המגרש מבחוץ. בדרך ראינו את האוטובוס עם השחקנים ואני קפצתי ושרתי וצרחתי וראיתי בחלון את פפה ואת גארת' בייל. קנינו צעיף של המשחק והגענו קצת מתנשפים לתפוס מקומות. כבר היינו קרובים, כמה שורות הפרידו בנינו לבין הנחלה, ובום! צעיר שזוף בחליפה בא ולקח אותנו לטרקלין VIP, שם מגישים לפני המשחק קוקטיילים, משקאות קלים ותוססים מכל הסוגים, בופה חם וקר עשירים, וקינוחים משגעים, על רקע מוסיקה מרגיעה. הכי לא דרבי אימתני, יותר כמו מסיבה בבית השגריר. הזוי. 

שלפנו את עצמינו מהפיתויים והגענו סוף סוף למושבים. השחקנים התחממו בצד שלנו, ממש מרחק יריקה. מקרוב אני חייבת להגיד שהם נראים סוסים. לא האנשים הרגילים שהם נראים בטלוויזיה אלא חתיכת ספורטאים עם שרירי תאומים כמו מגדלי התאומים. פפה ורונאלדו קופצים 7 מטר באוויר, באמא שלי. אם הם לא היו כדורגלנים הם היו צריכים להיות קופצים לגובה. ראינו את סרחיו ראמוס ואת קונטראו, את לוקה מודריץ' הקרואטי, את סרחיו ראמוס ( (חחח פעמיים סרחיו). את טוני קרוס וחאמס רודריגז הרכש החדש. את כולם. 

כבר יצא לי להיות במשחק כדורגל בסדר גודל הזה, כשהייתי עם אמא בלונדון וראינו משחק של ארסנל בליגת אלופות. האמת היא שאיצטדיון האמירויות החדש בלונדון יותר שווה. שם ישבנו מאחורי השער ויותר גבוה. איכשהו באנגליה האווירה הייתה יותר מורגשת, אפילו שהאוהדים הספרדים מעודדים ומתלהבים יותר מהאנגלים. בכל מקרה אני זוכרת שאצל ארסנל בבית, היציאה אל היציע הייתה הרבה יותר מרשימה, מפתיעה, ממלאת יראה. משהו כמו כנסיית סן פטרוס ברומא. בסנטיאגו ברנבאו היא הייתה יותר כמו הכניסה לבלומפילד דרך שער 3-4 כזה.

ההמשך לא היה יותר טוב. ריאל ספגה שער דבילי ממצב נייח בערך בדקה השישית. האוהדים, שחמים על השוער האגדי שלהם קסיאס (או הקדוש איקאר), התחילו בפעולת מחאה מכוערת. בכל פעם שהכדור הגיע לשוער של ריאל האוהדים הם שרקו בוז עצום כל כך שהיה יכול להעיף את הכדור מידיו. לא להאמין איך הערצה הופכת לבוז. ומי שהיה פעם מלך מושלך היאורה בלי סנטימנטים. כמו צופים בקרבות גלדיאטורים הם רוצים להריח את הרכש החדש, את נאבאס, השוער המקסיקני מהמונדיאל, ומוכנים לזרוק את קסיאס קשישה לאריות. עצוב ואף מביך. 

רוב המחצית הראשונה התרכזה בדיוק בקצה השני מאיתנו אבל התנחמנו שבהפסקה מחליפים צד. זה גם עבר בשנייה וחצי. לא, באמת. בטלוויזיה זה נראה שהם משחקים ומשחקים וזה נמשך אבל במגרש זה עובר כמו טיל. אם הסטת את המבט ופיספסת את הגול אין שידור חוזר, הכל קורה רק פעם אחת. רק כשיש כרטיס צהוב או חילוף זה מוצג על המסך במגרש.

המחצית הסתיימה ב-1:1 מפנדל (מוצדק) של רונאלדו. אהוביק ואני עלינו בחזרה לטרקלין כדי להצטייד במים. התפטמנו גם בבלינצ'סים קטנטנים וקוביות גבינה משובחות שנישאו על מגשים בידי בלונדיניות חטובות וגברים רציניים בחליפות ושפם.

את המחצית השנייה התחלנו בתשע דקות איחור, כי גם ההפסקה עברה הרבה יותר מדי מהר. ריאל הפסיקו לתקוף וכך יצא שגם המחצית השנייה התרחשה בדיוק בצד השני של המגרש. אתלטיקו הבקיעו עוד שער וכך, נגד כל הסיכויים, ריאל הפסידה באיצטדיון הבייתי, מקום שבו זה בכלל לא קורה ואפילו שאנחנו טרחנו ובאנו מתל אביב. ביאסו ת'תחת. רק אתמול, כשהיינו כבר בבית, הם נזכרו להתפוצץ בחגיגת שערים מטורפת במשחק בליגת אלופות. מפגרים. ובכל זאת היה ממש כיף. לא כל יום יוצא לי לראות את רונאלדו עושה את הריקוד שלו עם הכדור רק בשבילי. 

למדריד מגיע פוסט נפרד מהמשחק, היינו בה 4 ימים מלאים. בעיניי היא יותר כיפית ומשוחררת מברצלונה והכל בה כל כך קל ופשוט, קרוב, נגיש ויפה. אני כל כך מחכה לראות אותה שוב. 

תקציר תובנות המשחק

בטלוויזיה: השחקנים נראים קטנים והמגרש גדול

במגרש: השחקנים גדולים והמגרש לא כזה גדול

בטלוויזיה: הזמן עובר רגיל,לפעמים זוחל לאחור

במגרש: הזמן עובר בפאסט פורווארד

אבא, אני, ואצבע של אמא. נכון דומים?