מאז שחזרנו ממדריד אני כל הזמן חולמת אותה. הלילה זה היה בסגנון נארניה, חלמתי שאם ממשיכים ללכת בבוגרשוב מגיעים לכיכר סנטה אנה על עשרת בתי הקפה, המסעדות והטפאסריות, המפוצצות כל היום וכל הלילה. 

ממש אהבתי את מדריד כעיר וכאם בספרד. הרגשתי בה כל כך בבית. הכל קל וקרוב ונעים ופשוט וכיפי וטעים ובספרדית. בהתחלה חשבתי שלוהקתי בטעות לסרט של אלמודובר אבל האווירה המורבידית הייתה חסרה לחלוטין. היה חם אבל נעים, יבש כזה, כמו בירושלים. גם העליות כמו בירושלים, לא פלא שיש להם תל-אופן חשמלי להשכרה! אבל זהו, אין בה שום דבר נוסף שדומה לירושלים. או לאלמודובר.

המלון שלנו, שנקרא One shot 23, היה ברובע הסופרים, שממוקם אסטרטגית בין הכיכרות המרכזיות לרובע המוזיאונים. מהר מאוד הבנו שמה שנראה במפה כמו שעה הליכה, זה 15 דקות בהליכה איטית. אהוביק ואני הצטרפנו להורים שלי בערבים, ובמשך היום ישנו עד מאוחר, שתינו קפה ונישנשנו טפאסים. במלון שלנו לא הייתה ארוחת בוקר ולכן לאהוביק לא היה שום תמריץ לקום. אני לא יודעת איך טוסט וריבה עושים זאת אבל שום דבר אחר לא מעיר את אהוביק. 

ביום הראשון תכננו לנסוע ללונה-פארק בפאתי העיר ולהגיע לשם ברכבל. התוכנית הייתה מושלמת אלמלא היה זה יום שישי כשהפארק פתוח רק בשבת-ראשון. בפרץ של ייאוש ואשמה קניתי בלי לחשוב כרטיסים לרכבל ולגן חיות, במקום לרכבל וללונה פארק. הרכבל כבר היה הכי אכזבה. כלומר לא ציפינו שיהיה רכבת הרים אבל היה כתוב שהוא מראה לך את מדריד האחרת, שאי אפשר לראות מלמטה. בתכלס מה שרואים זה בעיקר חורשה, אלא אם אתם אוחזים במשקפת טלסקופית שתגדיל את העיר ממנה אתם הולכים ומתרחקים. במקביל הקריינות מנסה בהתלהבות ובשלל קולות לחקות אתרים היסטוריים מדברים. חבל שאי אפשר היה להשתיק אותה גם במחיר מכות ברמקולים.

לא נורא, התחלה קשה, בטח יהיה יותר טוב אחרי שנכניס משהו לפה ב"המרפסת של מדריד". זה כנראה היה מעודד לולוא הייתה זו קפיטריה דלוחה עם אוכל של הקיוסק בבריכה של מכון וייצמן, כלומר פיצה קפואה ונקניקיות מבושלות יתר על המידה. כדי להגיע לגן החיות היה עלינו (ונשבעת שאני לא מגזימה) לעבור מסלול של כשני קילומטרים בדיונות חול ללא טיפה של צל. למען הבריאות והזוגיות החלטנו נגד הרעיון וויתרנו על דמי הכופר שכבר שילמנו. בדרך חזרה ברכבל עשינו דברים מיניים ולא מנומסים בכלל.

את הערב בילינו במסעדה הכי עתיקה בעולם, על פי ספר השיאים של גינס, שפועלת ברצף מאז 1725. האמת היא שאפשר לגמרי לדמיין איך בשלוש הקומות של הקאסה בוטין, לכל קומה עיצוב קצת שונה, התקיימו חגיגות של שיכורים עם ליטרים של בירה ונתחי בשר לרוב. חוץ מהיותה אתר תיירותי ולכן בתפוסה מלאה כל הזמן, היא גם מקום של אחלה אוכל ובמקרה שלנו גם תפאורה מתאימה ליום הנישואין ה-39 של אבא-אמא.

במחיר לא מופקע מחשיבות עצמית טעמנו צלעות חזיר עסיסיות, שוק טלה רך כחמאה, סטייקים עשויים למופת, חמון משובח, קרוקטים פריכים ואפילו קינוחים מצויינים, הכל מלווה ביין הבית המוצלח. בשלב הזה אחרי הניתוח אני יכולה לאכול הכל, רק במנות קטנות, כך שאני לא מרגישה מקופחת אבל לא אוכלת מעבר לקיבלות המוקטנת של הקיבה. מוי כיף!

בדרך למסעדה עברנו את שוק סן מיגל היפיפה. לולא הייתה לנו הזמנה בקאסה בוטין היינו גם נשארים שם לארוחת ערב בעמידה. מהר מאוד מבינים שזה אמנם שוק אבל רוב התוצרת מיועדת לצריכה במקום: מטוסטים העמוסים בכל טוב הים, דרך אוייסטרים מחרמנים, ירכי חזיר שלמות (חמון) הנפרסות דק, סלטים מדהימים, רולים של מוצרלה טרייה בעבודת יד, קינוחי פאטיסרי ופרלינים מלאים בכל טוב. בראשון חזרנו לשם לסעוד את ליבנו, ואהוביק שבר שיא אישי, אחרי שלגם את תוכנן של 11 צדפות מהמשובחות שבמשובחות. תענוג ששווה לחזור עליו שוב ושוב, ולא ייגמרו ההפתעות שבא לטעום. רק הליזכר גורם לי לרייר. 

ביום ראשון עשינו צעד אמיץ לזוגיות שלנו והלכנו יחד למוזיאון. אמיץ כי לי יש קצב הליכה של ציור בשלוש דקות ואילו אהוביק סובל מהיפראקטיביות תורשתית. קצת לא האמנתי שהוא הסכים להיכנס איתי ואפילו נהנה מההסברים המואצים ומההתלהבות שלי. חבל שלא נשאר כוח לתערוכה המתחלפת של מיתוסים בפופ אבל אי אפשר לקבל הכל.

בערב לקחנו מונית אל מחוץ לעיר, למין רמת החייל כזה של מדריד, כדי לעשות קארטינג במסלול מהגדולים באירופה. לבשנו סרבלי מירוץ, קסדות, נעליים מיוחדות, ונדחסנו לתוך מכוניות קטנות שנוסעות מהר במסלול סגור. ידעתי שאהוביק ינסה להתחרות בזמנים הטובים של המסלול ולכן אני התמקדתי בלגרום לעצמי כמה שפחות זעזוע מוח בשלב שבו אני עדיין לומדת את המסלול ולכן מתנגשת בשוליים בסיבובים החדים. אכן אהוביק עבר אותי שלוש פעמים ב-15 דקות אבל שנינו יצאנו משם עם התכווצות ידיים וחיוך רחב מרוב אדרנלין. 

ביום האחרון פשטנו על חנויות העיר באמוק של קניות. כלומר אני ואמא פשטנו, אבא שלי לרוב חיכה בחוץ עם גלידה או קפה, ואהוביק בא למרר לי את החיים. כלומר במטרה מוצהרת לזרז ולהקטין את נזקי הקניות למינימום ההכרחי. אחרי החריש העמוק עכשיו גם הוא יכול לזהות עיצוב של דזיגואל מקילומטרים. אני נרגעתי רק אחרי שעברתי בקומת האקססוריז של  H&M ורכשתי מלא מוצרי נייר וכתיבה ב 0.95 יורו. חיפשנו גם את הסודנים שמוכרים שם חיקויים מעולים של חולצות כדורגל רשמיות (שעולות 85 יורו ברגיל) אבל הם היו מהירים מהרוח, כמו כל החופשה המעולה הזאת.

למרות החששות המוקדמים הסתדרנו מעולה בהרכב המשפחתי. היה קרוב אבל לא צפוף, משפחתי, זוגי, ובעיקר רגוע. 

ואלו החולצות התואמות שההורים שלי קיבלו במתנה ליום הנישואין: