בהתחלה זה היה רק קצת לא נוח, ישיבה מוזרה והסברים מעייפים. שיעור שני עם המורה המחליפה ליוגה.

אחר כך זה נהפך לסבל והגיעה המועקה, המצוקה. הסנטר שלי רעד, החזה שלי נמעך תחת כובד נפשי, זוויות הפה התעקמו כלפי מטה, וכל מה שיכולתי לייחל לו זה שהשיעור ייגמר כבר.
 

עכשיו, כשאני משחזרת את זה בראש, אני נוכחת לדעת שלרגע לא חשבתי להפסיק וללכת באמצע. למרות שהשיעור גרם לי סבל נפשי ומצוקה גופנית, היה לי ברור שאגיע לסופו, ורק אז אוכל להתפרק. 

זה מדהים לגלות שתרגול שיכול להביא כל כך הרבה אושר, יציבות וזקיפות קומה, יכול גם לפרק לחלקים קטנים קטנים את הכל. כמו ביצת הפתעה עם גליוטינת צעצוע להרכבה עצמית. 

אני לא מיוחדת. תרגול של כפיפות קדימה מעורר התכנסות פנימית לתוך הגוף ומשם אל הנפש, ומוכר בעולם האיינגר כטריגר לבכי, דמעות, ואף יבבות. אצלי, כאמור, נמחץ החזה, וגם למחרת עדיין קשה לי לנשום חופשי. כמו גוזיית ברזל קשורה לאבן ריחיים, שלא מוכנה להיפתח ולשחרר. בעוד שעה אשב שוב בכורסת המטופלת. אולי שם, בידיים מאומנות, אוכל לפרק את הפחד. 

בזמן האחרון אני אכן מתכנסת, מתפקסת, לא מתפזרת לכל הכיוונים, לא משאירה בחוץ את הכלים להרגעה, לא נשענת על האופציות האחרות במקום על קשרים אנושיים. ההגנה והכלים הישנים מאבדים את כוחם ואני מרגישה צורך לגייס כוח אחר ואין לי עדיין את הצו ביד. אז אני מתקשרת לאהוביק שיפגוש אותי בחוץ, שרק יהיה איתי ויחזיק לי את היד. אני מתנפלת גם על הכלבה כמוצאת שלל רב של יכולת תמיכה.

עכשיו מה שנותר לי זה לחכות שזה יעבור, שהשיעור הזה ייגמר ותהיה הפסקה. עד השיעור הבא.
מזל שביום ראשון המורה שלי חוזרת.