נראה שאם אדחה עוד את הכתיבה לא אכתוב עוד לעולם.

הנה עבר חצי השרוולדת, קרב ובא לו החודש השמיני לאחר הניתוח.

בשבוע האחרון הייתי בעיקר עצבנית, שזה לא מצב שאני רגילה להיות בו. גם שובע הוא לא מצב שאני מורגלת להיות בו. המצב הרגיל שלי הוא רעב מוכחש או התפוצצות, והרבה תנודות בין שניהם. האוכל הוא הסם הכי אהוב עליי. הכעסים והחדות, התגובה בזמן אמת, כולם מסתתרים תחתיו.

חשבתי שלבחור בדרך הניתוח זה למסור קצת מהאחראיות אבל גיליתי שזה הפוך. סכין המנתחים הייתה לי כטבעת נישואין. התחייבתי לתת לעצמי סיכוי לצלחה. בדיאטה "רגילה" הצלחה היא כמעט טעות סטטיסטית. 95-98% מהנעזרים בה מעלים את כל משקלם בחזרה לאחר 5 שנים (ובדרך כלל עוד קצת, או הרבה, כי הכישלון מוסיף לתחושת האפסות). אצל מנותחים הסטטיסטיקה היא 50%, שזה כמו עץ או פלי, חצי חצי, אפשר לבחור להצליח ואפשר להתלהב, לרזות המון, להרחיב את השרוול, לקלקל את הניתוח, ולהוסיף עוד מדלייה בארון הכישלונות המפוארים.

הבחירה בהצלחה היא לא מצב חד פעמי, היא מצב מתמשך ולעיתים סיזיפי אבל יש בו כוח ואמונה ביכולת, הכל חי וחד יותר. העמידו אישה עם הפרעת אכילה מול מה שנחשב האויב הכי גדול בעינייה ואמרו להם: תסתדרו. אי אפשר להסיט את המבט, כדי להצליח צריך להכין, לטרוח, להתכונן, לקחת לדרך, כל הזמן לעשות ולעשות ולעשות, ולהכיל, ולתת מקום גם לאוכל לא הכי בריא, ולחיות בשלום עם 80/20, ובעיקר לשים לב למנהרות החבלה שנחפרו במשך שנים. יש תקווה לחיים, כרגע זה יותר כואב ממשחרר אבל יש לי סבלנות והרבה יכולת. זה לא כוח רצון שהיה חסר, זה ההתמודדות עם הצלחה שהבריחה אותי.

אני פחות מבזבזת, גמולה מנרקוטיקה ולא נהנית מאלכוהול, עושה יוגה ונותנת לקופאית בסופר את העודף במדוייק. אני חשה סקסית כמו ערב בינגו באחוזת ראשונים. נהייתי ילדה טובה וזה.