זה התחיל כשהייתי בפגישה הדו-שבועית שלי אצל הפסיכולוגית. כאב מציק כזה בכתף שמאל.
אחרי שיצאתי מהטיפול הכאב התחזק, משקל גדול כמו מעך לי את הריאות. הכאב בכתף וביד שמאל הפך חד. הו, הנה, חלומה הרטוב של ההיפוכונדרית שבי מתגשם, הלב סוף סוף עושה סימנים של התקף. נהיה לי קשה לנשום וראיתי כתמים אפורים גדולים. 

זה היה לפני שנה, בגלל זה אני לא זוכרת אם נסעתי בקו 5 או שלקחתי מונית לקופת חולים. בכניסה למרפאה החזקתי את החזה ואמרתי שאני מרגישה לחץ. נתנו לי לעקוף וחיברו אותי לאקג.

הוא דווקא יצא בסדר, ממש ממש בסדר. הרופא בכל זאת רשם לי הפנייה למיון.  הוא ייעץ לא לדחות את זה ביותר מ-24 שעות. "יש בדיקות דם שיכולות לאתר מה שאקג מוגבל בו", הוא ציין.

הכאבים נעלמו יחד עם 2 כדורי הרגעה בבית אבל חזרו כעבור 3 או 4 ימים. הפעם אהוביק לקח אותי היישר למיון.
זה לא הרגיש כמו התקף חרדה. אני מכירה התקפי חרדה. זה היה משהו אחר.
לא קוצר נשימה אלא אבן ריחיים שחורטת על חזה. לזוז איתה זה בלתי אפשרי, לחיות תחתה מרגיש בלתי נסבל. הפעם זה חייב להיות התקף לב, לא יכול להיות שלא.

אבל לא, לא מצאו כלום. שלחו גם לבדיקת מאמץ וגם שם "יחסית למשקל שלך" את ממש בכושר! 

בשבילי זה הספיק. לא רציתי להיות שם יותר, במקום שבו הגפרור וחומר הנפץ נמצאים קרוב כל כך אחד לשני. צריך לשים ביניהם קצת מרחק. אני אמות יום אחד אבל הייתי רוצה שזה לא יהיה בקרוב. לב או לא, חרדה או לא, כשחזרתי לרופאת המשפחה הקבועה ביקשתי גם הפניה למרפאה לייעוץ לגבי ניתוח קיצור קיבה והתחלתי תהליך שנראה כמו הנצח. בסך הכל לא עברה יותר משנה.

נזכרתי בזה היום, בקבוצת התמיכה למשרוולים ומעוקפים. מישהי הרגישה שהיא עומדת להתעלף ולי קפצו התמונות ששכחתי מהשנה שעברה.

זו לא הייתה הבנה איטית, לא שיקולים מחושבים, זו הייתה קריאת ההשכמה ששמעתי, וכך זה התחיל להתגלגל.