"הצנזורית הצבאית לשעבר, תא"ל מירי רגב, היא כעת שרת התרבות בישראל". משפט כל כך אורווליאני שגם אורוול היה מוצא מופרך מדי עבור ספרו 1984. אתם מבינים את גודל האבסורד? מי שהייתה אחראית על מניעת מידע מהתקשורת החופשית (נגיד) היא עכשיו מופקדת על תקציבים לא קטנים (אם כי מדי) שנועדו לסבסד את היצירה עצמה.

בזמן בו יש יותר גירויים שמחליפים את הנחת להביט, לשמוע, לקחת חלק, חשוב יותר לזכור שהאמנות זקוקה למימון, כי היא לא קלה לעיכול כמו תוכניות ריאליטי. יצירה מטבעה אינה מותאמת לצופים, כמו שהיא משקפת את חווייתו של האמן, בתקווה לחשוף ולו חלק מגרעין כלל אנושי, נקודת מבט לחלקים העיוורים בנפש. ליוצרים דרוש החופש לעשות זאת, באיזו צורה שנראית להם, בכל אמצעי שיש בו חוויה חושית ואינטלקטואלית.

אני נולדתי במדינה שבה ההערצה לצורת החשיבה הקומוניסטית-סוציאליסטית, הפכה מאידאולוגיה כלכלית, לדת תרבותית המהללת את השלטון. ההבדל בין מימון פרוייקטים שמתיישבים היטב עם הנרטיב הציוני, לבין אישור הצגת פרוייקטים המהללים את הנרטיב הציוני ורק אותו, לא גדול. הוא יכול לקרות לאט מכדי שנבחין בו, עד שנרגיש בחסרון החופש והחירות, עד שנדמה שאפילו המחשבה העצמאית תיאסר, ומייד אחריה גם המחאה.

אני לא חושבת שאנחנו הולכים לשם. רגב יותר נובחת מאשר נושכת, מתנקמת וסוגרת חשבון עם אלו ששפכו עליה מים ברוטשילד, סמוך לכיכר הבימה. לא נראה לי שיש לה תוכנית אב דמונית או שהיא מספיק מבינה בפוליטיקה וממשל כדי לשנות באמת את מצב התרבות. אבל אי אפשר לדעת איזה מהלך תתחיל הצנזורית הצבאית לשעבר, ומי יחליף אותה ויעלה את גובה הלהבות ברוח השלטון.

נדמה לי כי הדרך היחידה שבה אפשר להחליט אם ההצגה "הזמן המקביל" בתיאטרון אלמידאן, היא מהסוג החופשי או התועמלני, היא ללכת ולצפות בה (מקווה שהם עובדים על הוספת הצגות) ועל ידי כך לדאוג למימון ששרת התרבות מונעת ממנה. אם היא מעוררת דיון אמיתי על אסירים פוליטיים (אגב שלטון דיקטטורי) זה מספיק מעניין כדי שהיא תמשיך לעלות על הבמה.

אז מי בא איתי לחיפה?