אתמול בלילה נשך אותי כלב. באמא שלי (שחגגה אתמול 63 והיא אישה מהוגנת לכל הדעות) נשך אותי כלב. לא סתם, זה היה לברדור, שהוא אחד הכלבים הרגועים והידידותיים מבין גזעי הכלבים. כך זה קרה:

עשיתי הליכת ערב, עברתי דרך הפגנת הגז בכיכר הבימה, שהייתה די ריקה (עצוב) והמשכתי על אבן גבירול עד ליהודהמכבי, שם השארתי את האופניים ביום חמישי. את דרך חזרה עשיתי דרך נורדאו ובן יהודה, רכובה על הכלי הדו גלגלי. קצת אחרי בן גוריון עברתי קרוב לבית קפה ופתאום, משום מקום אני רואה כלב קופץ כנשוך נחש כמה מטרים ממני ובתוך שניות מגיע עד אלי, נוגס לי בתחת בעוצמה, סוגר לסתות ונתלה עליו עד שהבעלים מצליחה להשתלט על הרצועה ולנתק אותו מעכוזי.

זה קרה כל כך מהר וזה נגמר כל כך מהר שהייתי בהלם. המשכתי עוד כמה מטרים עד שקלטתי שננשכתי וצעקתי באנגלית he bit me, he bit me. בעלת הכלב רצה אלי וצעקה סליחה סליחה ואת בסדר, את בסדר? הכלב נראה רגוע ומרוסן על ידה. תמים ובלונדי ובכלל לא כמו החיה רודפת האופניים והפראית שנשכה אותי לפני רגע. העניין הוא שכשאומרים לי סליחה סליחה, לא משנה כמה אני פגועה וכועסת זה מנטרל את הכעס מיידית ואם לא מיידית אז מייד אחרי מיידית. כל הזעם שוכך ואני שוב מחייכת ומצטערת יחד עם הגורם המצטער. בגלל זה שכחתי לשאול אם הכלב מחוסן כי כל מה שיכולתי להעלות על הדעת זה לשאול אם אין לו כלבת ולמה הוא פסיכי אבל אז לא היה לי נעים.

הגעתי הביתה עדיין נסערת, חניתי את האופניים והפשלתי את החצאית. היו שם סימני נשיכה ניביים, כאילו ערפד מצך לי את הדם ועוד נקב אחד. הבוקר כואב לי יותר אבל לפחות לא הפכתי לערפד, זומבי או חטפתי כלבת (בינתיים).

זה מזכיר לי את הנשיכה היחידה הנוספת שחוויתי, בערך כשהייתי בת 6. לשכנים מול הבית שלנו ברומניה היה כלב זאב. הם לעולם לא היו מוציאים אותו מחוץ לגבולות החצר והוא חי בשבי כל חייו. ילדים בסמטה היו מציקים לו מעבר לגדר וגם אני, במיוחד כשהייתי מטפסת על עץ תותי הבר שנשק לחצר של בעלי הכלב. הוא היה נובח בטירוף ומנסה להימלט כדי לקרוע מאיתנו חתיכה. פעם אחת שיחקתי באמצע הסמטה עם חברים, נדמה לי שישבנו על מדרכה ואז הכלב פשוט פרץ בריצת אמוק, התביית עליי ונעל את הלסתות שלו על הבטן שלי. היו צריכים למשוך את כולו כדי שישחרר.

תמיד היו לנו כלבים ואני מאוד מחבבת אותם אבל הפראות הזאת השאירה בי חותם לכמה שנים, וכשהייתי רואה כלב חושף שיניים הייתי קופאת במקום. זה עבר לגמרי כשפוקר הכלבה הטובה בעולם הפכה לבת טיפוחיי. מדאגה לה הייתי נעמדת בינה לבין כלבים מסוכנים בלי היסוס, העיקר שהיא לא תיפגע. למרות שהיא במקור זאבה מעורבת אין בה שום יצר תקיפה ואין כמוה נשמה טובה בכל העולם.

מעניין מה גרם ללברדור לנשוך אותי? איזה פחד!

עדכון 29.6: אתמול הייתי במשרד הבריאות ועברתי את התחקיר ש unfocused תיאר בתגובות. הרופאה שראתה אותי החליטה לשלוח אותי לזריקת טטנוס בקופת החולים. האח הכי חמוד בקופ"ח נתן לי חיסון ואז דיברנו רבות על אימונוגלובולינים ונוגדנים סבילים ומוחלשים, דברים שכל היפוכונדר אוהב לשמוע. האח מיכאל סיפר לי שלא מזמן משפחה מחולון אימצה כלב מאיזור צפת וכי רק אחרי כמה שבועות התגלו אצלו תסמיני המחלה והוא כמובן מת. אז שלא יגידו לכם שאין כלבת באיזור המרכז.

כדי לאתר את הכלב פניתי לעזרתו של ארתור, בעלים של בוטיק יין שבו ישבה בעלת הכלב בזמן הנשיכה. הוא אמר שהוא לא רוצה להיכנס לזה או להתעסק עם זה בטענה ש: "כלב זו חיה, לי יש כלב וגם אותי נשכו ולא קרה שום דבר". כתבתי על זה פוסט בפייסבוק ותייגתי את ארתור מסער יין בוטיק ישראלי בבן יהודה 126 בתל אביב. אני לא חושבת שהוא אשם במשהו אבל אני כן צריכה את העזרה באיתור הכלב ובעליו בדחיפות.