זה ברור, צורב ומלוח כמו דמעות. האף מושך את הלחות מעלה, מנסה לבלוע חזרה את העלבון.

לפני חודש התחלתי עבודה חדשה, הייתי אמורה להיות בלוגרית וכותבת עבור חברת ביוטק עם מוצר מדהים. לכתוב את בלוג החברה, לייצר הרבה תוכן ואינטראקציה עם אנשי הקהילה הוירטואלית המובילים של חולי הסכרת, ובגדול להיות השלוחה האינטרנטית של הטכנולוגיה החדשנית והמשנה חיים. עבדתי שם שבוע, פחות יום. קמתי בבוקר והלכתי למשרד, וביליתי בו את רוב היום, כמו כולם.

השבוע הראשון היה מרגש ומבלבל בעת ובעונה אחת. מצד אחד צריך להסתדר עם לוח זמנים שונה (כבר כמה שנים שאת רוב העבודה אני עושה מהבית) ומצד שני הסכימו לשכר שביקשתי והמשרדים היו מהממים, במרחק 5 דקות באופניים. אפשר לחנות לצד בניין המשרדים עם שער שנפתח בצ'יפ. היה גם ברז בירה חופשי ומכונת קפה אז הייתי בטוחה שהכל כשר, גם כשעברו הימים וטרם חתמתי על חוזה.

אודה שסימני דולרים התחילו להתגלגל לי בעיניים. מי זוכה להיכנס לחברת סטארט-אפ בשלב כה ראשוני? חברה שעושה משהו משמעותי בשביל שוק של 10% מאוכלוסיית העולם ובצד של הטובים אפילו? אבל עזבו את הדולרים, ישבתי וכתבתי ימים שלמים ונהנתי מזה. והייתי טובה בזה, אפילו שלא כתבתי ככה באנגלית כבר מזמן. הצלחתי להתרכז בלי לרצות לקום ולברוח, הבאתי אוכל מסודר והמשכתי לשמור על שגרה איתו. אהוביק פירגן ושמח בשבילי וגם אם התגעגע מאוד הוא נתן לי את כל המקום לפרוח.

ואז אני מבינה שנשך אותי כלב, כמו הכלב של הפוסט הקודם אבל יותר כואב. יום אחד אומרים לנו שצריך להתקפל ואני בקושי מספיקה לקחת תיק עם הלוגו של החברה ואז מגלה בשיחת טלפון שהכל היה הזיה, שאין מוצר ואין חברה ואין טכנולוגיה וכבר חודשיים שהמנכ"ל מעסיק 8 עובדים בלי לשלם להם, מושך אותם בתירוצים של "ההעברה מארצות הברית בוצעה כבר לפני יומיים". ואז הילד שנראה כמו קריקטורה של יזם הייטק יוצא מתוך הגרוטסק ומתברר כפסיכופת שהמציא את הכל ושכר משרדים ושיחק את התפקיד של מנכל סטארט-אפ למשך כמה שבועות.

ואני רוצה לכעוס ולרקוע ברגליים ולהתלונן במשטרה אבל הילד כאפות הזה מכחיש הכל וממציא עוד סיפור על אובדנות ואשפוז כפוי ולי אין שום נייר, שום מסמך שמוכיח שבכלל עבדתי שם ואפשר לגשת עם זה למשטרה. ואז אני מבינה שכל סיפור הכלב כבר קרה לי בעצם. אי אפשר לבוא בטענות לכלב ואין לי דרך ליצור קשר עם בעלים כי כשמדובר בבעלים של החברה-שלא-הייתה, באמת שאין אף אחד בבית ואין גם על מי לכעוס.

אז אני מפנה את הכעס כלפי מי שקיבל אותי לעבודה, שגם הוא נדפק, כמוני אבל יותר, כי הוא עבד יותר זמן והשקיע יותר משאבים נפשיים. והוא דוחה את הכעס הזה, לא לוקח אחראיות, בדיוק כמו בעל בוטיק היין. ואז אני חושבת על זה שנגד כלבת יש חיסון אבל נגד אנשת אין. וזה שלא נפלתי בדבר כזה עד היום זה לא בגלל שאני מיוחדת או בגלל שזה לא יכול לקרות לי, אלא בגלל שזה פשוט עוד לא קרה לי אבל זה יכול לקרות לי כמו שזה יכול לקרות לכל אחד ולפעמים בלי להרגיש אפשר לנשוך ולדרוך ולהתעלל בי ולא לשאת בתוצאות, לא להיענש.

אני רוצה לסגור את הסיפור הזה ולהשאיר אותו מאחור, רוצה למצוא עבודה חדשה ולא פחות מגניבה וגם רוצה שהצדק ייעשה. כרגע אני שמחה על זה שהכאב והכעס הגיעו ביחד, שאני מרגישה אותם ולא מנסה להסתיר או לטשטש בכסף ובקניות, בסמים או באוכל ובעיקר בלהיסגר כדי שלא יפגעו בי יותר. הכתיבה עוזרת.