בכל יום אני פוגשת את הגוף במקומות חדשים. שנה אחרי שהתחלתי תהליך של סיגול דפוסי מחשבה חדשים, והרגלי אכילה מתאימים לקיבה מקוצרת, ואני יכולה לשלב רגליים. זה אחד מהדברים הקטנים (אך הרבים) שלא נותנים עליהם את הדעת כשהם ישנם, אבל יכולים להוסיף למועקות שהגוף מטיל כשהם לא נוחים.

הגוף שלי מתחזק מהיוגה. כבר 10 חודשים רצופים, מתוכם 7 חודשים של תרגול קבוע פעמיים בשבוע. ליוגה (איינגר) יש השפעה גדולה גם מחוץ לתרגולים. זקיפות הקומה למשל, היא נובעת מהרחבת החזה לנשימות גדולות יותר. להזדקף זו לא משימה  כמו שהיא נובעת מהצורך לספק מקום לריאות, שיוליכו פנימה כמה שיותר חמצן. יש ביוגה הרבה דברים פשוטים שדורשים רק תשומת לב. עצמות מרכז האגן למשל הם מנוף מאוד משמעותי בישיבה. המיקום המדוייק על מושב האופניים (אהבה נוספת שלי) נותן כוח לירכיים לסובב את הפדלים ומאפשר לפלג הגוף העליון להיות יציב, לספק איזון.

לא, לא הפכתי לפריקית של בריאות ואני לא משוכענת שהדרכים שאני מחפשת מתאימים למישהו מלבדי. התומכת שלי בקבוצת המשרוולים אומרת שזו "פעילות מאזנת רגשית" וזה מסתדר לי מאוד. אכילה הייתה הדרך האוטומטית להפיג חוסר שקט וכעסים. היום אני מרגישה גאה ומוצלחת גם לעשות סיבוב יותר ארוך עם הכלבה בערב, ולהשתמש באופניים (הלא-חשמליות) ככלי תחבורה עיקרי בעיר השטוחה והלא גדולה. כי בשביל לאזן את הרגש אני לא צריכה נעלי ספורט או מנוי למכון כושר, וכל דבר שעושה שלום ביני לבין גופי נחשב ספורטיבי.

יש הרבה סיפוק מאיך שהגוף מגיב לטיפול הקשוב יותר למנגוני הרעב והשובע, לתזונה מודעת. אחרי שנה של שינוי השלתי יותר מ-50 ק"ג, בתוספת איזה 15 שנשארו מהסיבוב שעשיתי על הגמילה מגלוטן, וזה יוצא די הרבה. אני אוכלת קינוח אחד בכל יום וארוחות מלאות, טעימות ולא מקפחות. אני אוכלת היום כמו שאכלתי לפני חצי שנה (ויש לי יומן אכילה מוקפד שיעיד על זה) וכמו שאני מתכננת לאכול גם בהמשך. האמת לא נמצאת במספרים, הם אפילו עושים עוול לדרך הארוכה והיסודית שאני עושה. הרי הצלחתי לרדת במשקל בהיקפים גדולים גם עם אברהמסון, אבל זה לא היה משהו שאפשר להחזיק איתו חיים שלמים. לא כי אני חסרת כוח רצון או כישלון אלא כי הימנעות תוביל בסופו של דבר לפיצוי.

הצטרפתי לקבוצה של אופנה מלאה בפייסבוק. זה גם עוזר לי לעבור את השינוי. יש שם מלאן נשים שיקיות, מודעות אופנתית ויצירתיות. הן מגוונות, לא נכנסות לתוך מודל יופי אחיד. הנוכחות שלהן, על האהבה והקבלה העצמית, כבר תורמת להרים את הראש. וזה בלי להזכיר גילויים משמחים של מעצבות מדהימות, ירידי אופנה, ובאופן כללי אישור להתנסות עם הגוף בצורה חיובית, דרך אופנה.

נקודת תורפה בטיפול לאחרונה היא ירכיים. לא הייתה לי מעולם בעיה לחשוף זרועות אבל תמיד תפסתי חשיפת ירכיים שמנמנות כסוג של פשע אופנתי. אך הקיץ הישראלי כל כך דורש אותן חשופות. לאט עברתי מחצאיות באורך מידי לכאלו שמתנפנפות מעל הברך. מברמודה מקופלת נכנסתי לשורטס ואפילו הכנסתי את החולצה בפנים, כי תמיד כדאי להדגיש את המותניים (לרוב החלק הצר בגוף). אפשר, באמת שאפשר ללכת עם שורטס בלי שהעולם יקרוס לתוך עצמו, בלי שאנשים יצביעו עלי ברחוב. זה בסדר גם אם הירכיים לא מושלמות, אפשר לראות את הצדדים הטובים בהן, ולהרגיש את הרוח על העור.

העונה נשבעתי שאלך גם עם ביקיני, כלומר פאט-קיני, שזה ביקיני עם תחתון גבוה. באופן פרדוקסלי זה מחמיא יותר לבעלות חזה גדול כי החזיה מותאמת יותר ולא נמתחת מטה, לכיוון החלק התחתון של בגד-ים שלם. חוץ מזה אם אני יכולה אז גם באי החוף יכולים לעמוד במראה הירכיים שלי, ואם לא אז שיסובבו מבט. אני לא חייבת חצאית שמסתירה את האי-רווח בין הירכיים או את העור שנשאר יותר מדולדל אחרי הירידה. בעידוד אמא עשיתי אצל מעצבת בגד ים מותאם אישית, עם חזיה כמו שחזיה טובה שצריכה להיות. התחתון הגבוה מגיע עד לקו החזיה כך שהוא יכול להיראות בדיוק כמו בגד ים שלם. הוא גם יכול להתקפל קצת, 10-15 סנטימטרים שמשמעותם "אני אוהבת את עצמי, אני לא מפחדת לחשוף את גופי וזה בסדר להיות שמנה בביקיני".

באתי לכתוב על הגוף וכתבתי מסביבו: על הפעילות, על ההרזיה, על האופנה. חשפתי קצת את הבטן הרכה, בזהירות ובקצב איטי, פחות שוטף מהכתיבה שלי בדרך כלל.

אהוביק כותב גם הוא על הגוף ומצחיק אותי בטירוף.