משהו מתקדם בתל אביב לשום מקום אך באופן עיקבי. מרפאות נסגרות במרכז העיר ונפתחות מחדש ברמת אביב או מעבר לאיילון. הבנקים מחסלים סניפים בסיטונאות, בטח בגלל התייעלויות. הכספומטים מתרחקים אחד מהשני ובאמצע מתגנבים הפיראטים שגובים עמלה של מעל חמישה שקלים למשיכה. רשתות קפה כמו לנדוור, גרג, קפה-קפה ושות' תופסות יותר פינות בעיר מבתי קפה שכונתיים קטנים. בתי מרקחת עצמאיים מפנים את מקומם לסופרפארמים גנריים. העיר מאבדת מייחודה לטובת הנוחות.

בבניין החדש שבנו מולנו לא גרים תושבים, רק תיירים. הדירות לא מושכרות אלא טווח קצר בלבד. אנשים (צרפתים ואמריקאים לרוב) באים לבלות בהן שבוע של חופש ואז מותירות אותן ריקות עד לנופש הבא. וזה לא בניין של דירות נופש, בנין רגיל למגורים שאיש לא גר בו ברוב השנה. ברחוב למטה, לעומת זאת, יש דיירים קבועים ויציבים, שלא הולכים לנפוש במקומות אחרים. הפער בין גגות העיר לביבים גדל.

היום הייתי בשרונה מרקט החדש, שבועיים לאחר שנפתח. אני מחבבת מאוד את מתחם שרונה, בעיניי הוא מחובר לעיר יותר משאר המתחמים הסינטטיים. את השוק עצמו פחות אהבתי. הדברים שמעניינים אותי, כלומר דוכנים עם מלא אוכל רחוב קטן באווירה של מטבח, עוד לא נפתחו. כרגע אין בו שום אוכל אסייתי למשל. מצד שני יש איזה 4 חנויות של כלי מטבח. ניחא, לפחות זה איכשהו קשור לאוכל אבל מה עושה שם דוכן מוצרי כתיבה או טלפונים סלולריים? יש בשוק יותר מדי מקומות שבשבילם אני לא צריכה ללכת עד לשוק, יותר מדי רשתות. קשה להבחין בין חנויות הירקות כי אין להן התמחויות אפילו לא שמות שכדאי לזכור. בטח גם מאוד יקר. כן, קרפ ב-33 ש"ח זה יקר.

בינתיים נראה לי שכדאי לבוא בגלל הדוכן הגרמני של הנקניקיות והצ'יפס, המקרונים של פושון, שבשבילם עומדים בתור גם בפריז (לא טעמתי, נגמרו לפני שבאתי אבל האקלר קרם לימון ומרנג היה מצויין). יכול להיות שמי שחפץ במוצרי בישול כמו חומץ ושמנים מובחרים, גבינות נדירות, בשר דגים מכל הסוגים ומוצרי מעדנייה, יהנה יותר. אני מחפשת את חוויית האכילה בעמידה. אהוביק מת על אויסטרים. מצאתי כמה מצומקים באחד מדוכני הדגים. האווירה בשרונה מרקט לא מעודדת טעימות, הריח סטרילי, הטעם מהונדס. עושה חשק ללכת לשוק לווינסקי לתיקון.

ובכל זאת תל אביב היא העיר שהכי טוב לי לגור בה. ברוב הימים או הולכים על בוגרשוב מהים עד פינסקר אפשר לא לשמוע מילה בעברית. כאן אין משבר תיירות. אולי בגלל זה הוא רחוב כל כך מעניין. יש בו את חנויות הטפטים המסורתיות, מכוני הציפורניים, הסושיות, המספרות, הפלאפל של גבאי. יש גם את הפרסי שעושה גולאש מעולה עם חצילים, חנויות היפסטריות במחירי רצפה, האדרת של היד השניה, סבונים ריחניים, צמחי מרפא, חנות המתנות והפיצ'יפקס של לווינגר, המכולת שעדיין רושמים בה על כרטיסיות ומשלמים בסוף החודש.

יש לפחות שלוש מאפיות, שלושה בארים, שלוש חנויות עם נעלי סקייטרים זרחניות, ושלוש קומות של ציוד למטיילים. הפיצה הכי הפיצה, והתופרת שאצלה אני שוכחת תיקונים במשך חודשים, עד שאני באה למסור תיקון חדש והיא מזכירה לי שלא לקחתי את הקודם. לא, אני לא זוכרת שיש אצלה משהו שלי כרגע.