הסיבה המרכזית להיעלמותי הפתאומית היא שמזה שלושה שבועות אין לי יותר חיים. הדבר היחיד שמעסיק אותי הוא קורס בן 10(!) שבועות, לקראת קליטה בעבודה חדשה. הקורס דומה, יותר מכל דבר אחר, לקורס קצינות, אי שם לפני 20 שנה. רוב המשתתפים בו גם נמצאים סמוך יותר ממני לגיל הצבא, אך מספיק אינטליגנטים ואיכותיים שזה יהיה תענוג להכיר אותם.

וכך נראה סדר יום טיפוסי:

05:00 יקיצה

05:30 הכנת ארוחות לכל היום: סנדוויצ'ים, גבינות, ירקות, אגוזים ופירות.

06:00 יציאה לאוטובוס מקומי שמביא אותי לתחנת ההסעה.

06:20 עלייה להסעה באוטובוס שמריח כמו שתן חתולים.

06:25 הירדמות מחודשת תוך שמיעת אלבומי ההופעה של לאונרד כהן.

07:45 תחילת יום הלימודים.

09:00 הפסקה ראשונה, קפה שני.

09:10 חזרה על החומר שלמדנו אתמול ועל שיעורי הבית.
10:00 מבדק יומי, צריך לעבור בציון 80 ומעלה.
11:00 הפסקת בוקר של חצי שעה, ארוחת בוקר

11:30 חומר חדש
13:00 הפסקת צהריים וארוחה בחדר אוכל, בדרך כלל דג או שניצל, קוסקוס, אורז, סלט קינואה, קישואים, שעועית ירוקה ברוטב

14:00 המשך לימודים

15:15 הפסקת עוגיות ועוד קצת קפה
16:30 סיום לימודים

16:45 הסעה חזרה או רכבת לקיצור טווחים, ארוחת אחה"צ
17:30 אוטובוס מקומי עד הבית

18:00 חיבוק מאהוביק, זנב מקשקש, חתול מילל

18:30 יציאה זוגית לארוחה בפלאפל השכונתי

19:30 לראות מה קורה בישרא, לענות למיילים

20:30 שיעורי בית
21:30 בהייה בחלל או בטיוי

22:00 זחילה למיטה

וחוזר חלילה

המורה ליוגה בחופשה והגוף מרגיש קצת נטוש. שני תרגולים עצמיים בשלושה שבועות רחוקים מלהספיק. הפסיכולוגית גם היא לוקחת את הזמן המשפחתי הקבוע בסוף אוגוסט. מעובדת מפונקת מהבית, שמקיצה בקושי לפני הצהריים, עם פגישות עבודה בבתי קפה ובהשקות, הפכתי בינתיים לעובדת קשת יום שפורשת ליצועה טרם שידור "היום שהיה".

העניין הוא שאני מתעוררת בחפץ לב, מרגישה שמישהו דואג ומטפח אותי ואת יצר התחרותיות וההצטיינות שבי. בכל יום חמישי משוב וסרטון היתולי של הכיתה. זה כיף לחזור להיות תלמידה וגם שישלמו לי על זה. בהמשך העבודה תהיה במשמרות בשירות ותמיכה. תהיה לי שוב פנסיה ואופציות מסודרות לקידום. בכל כמה חודשים עוד הדרכות ולימודים. כולי תקווה שאשתלב בעבודה באותו חפץ לב ושמחה. מנוע הכוחות מתחדש והזמן טס, או איך הזמן טס.