אני עוד דקה בת 40, כלומר עוד חצי שנה, אבל בינינו אני מקדימה את הנטייה לעגל גילאים כלפי מטה, במיוחד כאשר מדובר בחילופי קידומת. החלטתי שעדיף להתרגל מוקדם ככל האפשר, וכמו כל משימה, אני לוקחת אותה ברצינות. רק השבוע היה לי דיבור קשה עם מנהל ילד שדיבר אלי לא יפה ומייד עלתה במוחי המחשבה "אנחנו לא בני אותו גיל, יכולתי להיות אמא שלך" (אם הייתי נכנסת להריון מהפעם הראשונה שלי). ממש מחשבה חדשה.

למרות שאני מרגישה בת 27 מקסימום, שזה הגיל שהכרתי את אהוביק ומאז הוא משאיר אותי דרוכה וצעירה, 40 זה באמת אמצע החיים. אם נחבר את הגנטיקה של המשפחה של אבא שלי שמגיעה מקסימום לגיל 60 ואת זו של אמא שלי, שמתקרבת ל-100 בלי לעצור, בממוצע יוצא לי 80. אז לפי החישוב הזה 40 זה ממש החצי, והראשון תמיד פחות טוב מהשני, לפחות בהצגות של גשר. חוץ מזה צבעתי את השיער כי זה מכסה אניצי שיער לבן ואני עדיין לא מוכנה לזה כל עוד לא הפכתי לאמא, או לסבתא, למרות שאניצים כסופים זה הצבע שאני הכי מחבבת על אחרות.

אז מה קרה עד עתה בשנתי ה-40?

מקצועית הייתי פרילאנסרית כמעט שנה. התחככתי בעולם האופנה ואני עכשיו מנהלת קהילה גדולה של נשים שמנות שלא מפחדות לתפוס מקום ולעשות תיקון עצמי בעזרת אופנה. בעוד אני עצמי מצטמצמת למימדים שתיכף יהיה לי לא חוקי להיות חברה בקבוצה. כתבתי פחות אבל חזרתי לישרא כשומרת השמורה. למשך שבוע עבדתי בסטארט אפ ביוטקי עם שוק פוטנציאלי של מליון לקוחות.  בתוך שבוע התברר שהכל אוויר ושעבדתי בחינם בעבודה ובסביבה אולטימטיבית. אחר כך התחלתי לעבוד בחברת התעופה הלאומית, עם פנסיה וכרטיסים חינם, שבוודאות קיימת, ואינה רק עיסקי אוויר. אמנם אני מתחילה מלמטה אבל תמיד הצטיינתי בתעופה עצמית כך שעם מעט השקעה והרבה סבלנות זה יעזור לי להתקדם, או לעשות ילדים, ואולי את שניהם.

מי שעוד בת 40 ומסתכלת אחורה על קריירה בלתי יציבה היא ליבי גרנות-בנאי, גיבורת הספר של שלי גרוס "החיים ומה שלבשתי". ספר שלא ניתן היה להתחמק מצילומי עטיפתו בכל הרשתות החברתיות. אז גרוס היא בלוגרית אופנה משובחת, שכתבה ספר במשקל נוצה ובמקום הצילומים המדוייקים שיש בבלוג שלה, יש בו איורי בגדים שנלקחו מאיזה סטוק באינטרנט. ספר שקוראים בחופשה ושוכחים בדקה.

כלומר אחרים יכולים לשכוח, אני יכולה רק לדפוק את הראש בקיר ועל כך שסופרת מצליחה לא חייבת להיות בעל יכולת כתיבה מעוררת השראה, רעיון מקורי, עלילה אמינה או עריכה מינימלית. אפילו תיאור הבגדים הוא זריקת שמות במקום תיאור ריח הטקסטיל שמחייה בדים. ומה שיותר גרוע מחוסר אמינות, והעובדה שרוב האהדה שלי התמדקה בנמסיס של הגיבורה, הוא היעדר מוחלט בכנות וריכוז כמעט אובססיבי בפוזה. שהרי בלוגים מבחינתי הם המקום הטוב ביותר לחשוף שכבות עמוקות יותר ולא לנהל אתר אינטרנט בעל אוריינטציה-בקושי-אישית. ואולי הבלוג האהוב עליי ביותר חייב להיעזר באנונימיות, דקה ככל שתהיה.

זה לא שהתבזבז לי זמן רב בקריאת המאסטר-פיס  אבל את 68 השקלים שהוצאתי על הספר אף אחד לא יחזיר לי. אולי אעביר אותו הלאה בהחלפת הספרים הבאה, למרות שהיא נועדה באופן מסורתי לספרים שאהבנו ואנחנו מוכנים להיפרד מהם, ותמורתם להתחדש בספרים שאחרים אהבו ומסרו. ובירה.

עוד מוסד חברתי שמביא אופנה אל חיי הן מסיבות החלפת הבגדים של הפורום, שהן הדרך הכמעט יחידה שבה יש לי כל חודש מלאי חדש של בגדים והארון לא מתפוצץ כי מתנקות ממנו תדיר אהבות אופנתיות שכבר לא משמשות אותי מסיבות שונות, אך יוכלו להפוך מתלבשות אחרות לאלילות ואת הבגדים לשמישים, להימלט מגורל של צעצוע זנוח ששוכחים בארגז בעליית גג. אז אלו לא הדברים שהייתי אולי בוחרת לעצמי אבל זה מכריח אותי לצאת מההגדרות המוכרות והתבניות המחמיאות, ולגלות עוד צדדים של עצמי. זה באמת מדהים כמה אופנה יכולה להיות כלי לעבודה רגשית, שאינו שונה כל כך מכתיבה.

שבוע מוצלח עם ציטוט של עוזי וייל מתוך טיים אווט:

"א מֶענטש, אסביר לכל אלה שלא מסתובבים עם הרינג בפה, זה "בנאדם", אבל זה הרבה יותר: "א מענטש" זה מישהו שתחת לחץ, שומר על אנושיות. זה כמו ג'נטלמן, אבל הרבה יותר. הג'נטלמן שומר על הג'נטלמניות שלו כי הוא מאמין באצילות, מעל הכל. המענטש, שומר על אנושיותו כי הוא רואה את האדם שלידו כאדם, ולכן כלא שונה ממנו. זה הבדל תהומי, למרות שההתנהגות זהה. הג'נטלמן נשאר בעולמו, ומשם הוא מושיט יד; המענטש, הבנאדם, יודע בכל רגע נתון שאין שום הבדל בינו לבין זה שנראה כל כך אחר."