אחד הדברים שאני חושבת עליהם באובססיביות מה, זה מתי בדיוק זה קרה. כאילו זה משנה משהו.
הייתי בוודאות בת 14. כמה בת 14? הדעות חלוקות. בסוף כיתה ח' עשיתי קרחת. על אפס, קרחת קרחת.
אמא שלי נבהלה וישר לקחה אותי לסלון פיאות שבה עבדה שכנה מקומה 3.
רוב הקיץ בין כיתה ח' ל ט' הסתובבתי עם פאת קארה מפוארת, שבה נראיתי פחות או יותר כמו שר ב mermaids

באותו קיץ היינו אמורות לטוס לארה"ב בפעם הראשונה אבל אמא שלי השתמשה בתירוץ של עונש על הקרחת כדי להמיר את הנסיעה המרגשת בביקור מולדת ברומניה. אז נסענו לרומניה, אמא, אני והפיאה של שר, וכולם חשבו שיש לי פתאום שיער ממש סמיך ומבריק.

כבר באותו קיץ נסעתי לאילת עם חברה שלי' טלי, בת ארבע עשרה וחצי לכל היותר.
היה ממש ממש חם באילת. אני זוכרת את הרוח שהייתה כמו פן תמידי לתוך פנים שלי.

מלכתחילה נסענו לאילת כי טלי הכירה איזה מדריך רכיבה, שעבד במה שהיה פעם חוות מערב פרוע קצת מחוץ לאילת, לכיוון טאבה. הוא היה בדואי. מייד אחרי שהגענו באוטובוס מהביל תפסנו טרמפ לכיון החווה ושם הבדואי שאין לי צל של מושג איך קראו לו קיבל את פנינו. הוא וטלי התחילו מייד להתגפף ואני נהייתי צלע שלישית מיותרת. אז ההוא קרא לחבר שלו, גם בדואי, שיעסיק אותי כדי שאעזוב את טלי בשקט. הוא לקח אותי לחדר שלו, שהיה בקומה השנייה בתפאורה הזאת של המערב הפרוע, שנועדה למשפחות עם ילדים אשר באו לשם במשך היום, לשיעור רכיבה וחוויה של ראנץ'.

אני לא בדיוק זוכרת את זה אבל נראה לי שהוא מייד התחיל לשלוח ידיים ואני התחלתי להדוף אותו בכל פעם שהוא ניסה. הייתי לבד, בלי מקום לגור בו, בלי חברה להגיד לה אז לא קמתי והלכתי. זה נמשך ככה כל הערב. הוא מנסה, אני הודפת ומנסה לדבר. גם לו אני לא זוכרת איך קראו, אבל אני חושבת שהיה לו שם מקורי כזה, לא מוחמד או משהו ברור מאליו. גם הוא היה מדריך רכיבה. באיזה בוקר הלכנו לראות אותם רוכבים בזירה אבל אני לא חושבת שביקשתי לרכב. בשנה שלפני זה נפלתי מסוס והעדפתי לראות סוסים מעבר לגדר.

למחרת טלי ואני התאחדנו והלכנו לאכול ארוחת בוקר במכולת קטנה ולא רחוקה מהראנץ'. אני זוכרת את הטעם של הסנדוויץ' בגט שאכלתי באותו בוקר ובבוקר שאחריו. היה להם סנדוויצ'ים שהוכנו במקום ואני ביקשתי בשלי פסטרמה ומיונז ועגבניה, עם טיפה מלח. אני כמעט יכולה לטעום את זה גם היום.

שאר הדברים מאותו היום קצת יותר מעורפלים. אני זוכרת שיצאנו, טלי ואני, לעיר בערב. בדרך חזרה בלילה תפסנו טרמפ באוטו עם שלושה בחורים. נהג מקדימה והשניים האחרים מאחור. טלי עלתה מקדימה ואני הייתי סנדוויץ' בין השניים האחרים. אחד מהם הוציא את הזין שלו ושם עליו את היד שלי. לא התנגדתי. אחר כך הוא דחף את הראש שלי למטה. נראה לי שהנהג ניסה את אותו הדבר על טלי. היא התנגדה והתחילה לצעוק ואז גם אני סירבתי להמשיך למצוץ. אז הם הורידו אותנו באמצע הכביש המהיר, אלוהים יודע כמה רחוק מהראנץ'. אני זוכרת שהזין של ההוא שהוציא אותו וניסה לגרום לי למצוץ לו בכוח היה בצבע לבן מאוד, רופס והרגיש, כמו נחש קר.

כשסוף סוף הגענו לראנץ' התפצלנו כל אחת לחדר של האביר על הסוס שלה. כנראה שבזבזתי את יכולת ההתנגדות שלי כי בחדר פחות ופחות הצלחתי להדוף אותו. באיזשהו שלב הוא היה מעלי והשיר ברקע היה smooth opperator של SADE. הרגע הברור הבא היה חדירה כואבת. את הזין שלו לא ראיתי, רק הרגשתי וקפצתי כנשוכת נחש, נמלטת אל המקלחת הפתוחה בקומה. זה כאב ברמות של פירסינג ובמקלחת ירד לי הרבה דם מהכוס. באותו רגע כבר סיפרתי לעצמי שזה מגניב שאני כבר לא בתולה בגיל 14, שיהיו לי חיי מין מעניינים. הכישרון לשקר כדי לשרוד נכנס מיידית לפעולה. בפועל נשארתי שם מתחת למים משהו כמו שעה, מנסה לוודא שאף אחד לא יישאר ער וירצה לאנוס אותי שוב.

התקוות נשאו פרי ומצאתי אותו ישן, נרדמתי על הרצפה, על שק שינה. בבוקר התעוררתי לבד, הוא כנראה הלך לסוסים. גיליתי על המיטה עוד כתם דם ואני עוד זוכרת שהתביישתי, כאילו אני רציתי את זה, כאילו הייתי אשמהת כאילו זו פאדיחה שהייתי בכלל בתולה. חוץ מזה הפיאה איתה ישנתי תמיד הייתה רק בחצי הדרך. הדמות נקרעה, האמת נחשפה והיה צריך הרבה מאמץ מודע ותת מודע כדי לטשטש אותה. עד עכשיו לא באמת התמודדתי איתה. לחברות האחרות סיפרתי שפגשתי תייר מדנמרק על החוף, ואפילו בראש שלי הכל היה בהסכמה ומתוך רצון.

אני לא לגמרי מבינה כמה השפעה היה לסיפור הזה על החיים שלי אבל משהו שמדחיקים חזק נוטה לעשות בלאגנים בפנים. הוא צץ עכשיו כמעט בלית ברירה. הרחם שלי הפך לנושא בוער בגלל הרצון להיכנס להריון. נראה שהסיפור הזה נתקע לי מטאפורית ברחם ואני מוכנה עכשיו לספר אותו, להתמודד ולהשתחרר, בתקווה, לאחר עיבוד הטראומה.

אני לא אשמה במה שקרה, הייתי ילדה, גם אם מופרעת ולא שומרת על עצמי זה לא נותן זכות לאף אחד לגרום לי לגעת לו בזין, למצוץ לו וכמובן גם לא לאנוס אותי. עכשיו אני כבר לא ילדה, אני כבר יודעת לשמור על עצמי, לא חייבת להתחבא מאחורי דמויות ופיאות. עכשיו אני חזקה כדי לעבד את הכעס, לחיות את הטראומה שלא חייתי בזמן אמת ולהשאיר אותה מאחור. הייתי בת 14, ילדה, אני לא אשמה.

לא עשיתי שום דבר שמגיע לי עונש בגללו, מגיע שיהיו לי הריונות תקינים וילדים בריאים. הרחם שלי לא מורעל. אני חייבת להוציא את הסיפור הזה לאור, בשבילי קודם כל וגם בשביל להכיל את המשפחה שלי. לתת לעצמי צ'אנס להיפרד מהבדידות, מההסתרה. לתת לאנשים שרוצים את טובתי להיכנס פנימה בלי להרים מחיצות.

אתם עדים.