אוריאן נולד לפני שישה שבועות בבית חולים איכילוב, בלידה קיסרית מתכוננת. אני מרגישה שעבר מספיק זמן כדי לעכל את החוויה ולהעלות אותה על הכתב.

הלידה עצמה לא הייתה מרגשת במיוחד, הרדימו את פלג גופי התחתון באפידורל, חתכו את הרחם והוציאו את העובר, שהפך בין רגע ליילוד. האמת היא שברגע הראשון הוא נראה כמו בובה ולא כמו ייצור חי, הוא היה בצבע סגלגל כהה, עיניו היו פעורות לרווחה וכך גם פיו. אהוביק הוציא לי את המילים הפה ושאל את המיילדת: הוא חי? בטח, היא ענתה, ואז שלושתם נעלמו ואני נשארתי על שולחן הניתוחים כדי שיחברו אותי בחזרה.

התכנון היה לידה באפס הפרדה, מאוד רצינו שייתנו לנו כבר בחדר ניתוח להתחבר עור לעור, לתת לו לנסות לינוק. בפועל הוא נולד קטן קטן, 2400 גרם בלבד ובמשקל כזה לא הסכימו להשאיר אותו איתי בחדר ניתוח מפחד שיאבד חום גוף. המשקל הנמוך היה גם הסיבה שניתחו אותי בתחילת החודש התשיעי. מתחילת ההריון הוא היה צריך להיאבק על מקומו ברחם מול שרירן גדול ומחיצה שמחלקת את הרחם שלי לשתיים. עכשיו, כשהוא כבר איתנו, אנחנו מבינים כמה הוא חזק וגיבור ואיזה כוח שרירים הוא פיתח מהקרב על המקום.

אחרי שאיחו אותי בחזרה, גילגלו אותי לחדר ההתאוששות. שכבתי שם שעתיים, מתנדנדת בין שינה לערות, מחוברת למשככי כאבים קלים. ביקשתי עוד שמיכה וצ'יפרו אותי בצינור אוויר חם בין הסדינים. כל הזמן היה לי חיוך על הפנים, יותר מכל ציפיתי לפגוש אותו ואת אבא שלו. ספרתי את הדקות עד לתום השעתיים. אהוביק ביקר אותי באמצע והחזיק לי את היד תוך שהוא זורח. שתי דקות נתנו לו להיות איתי ואז הוא חזר לאוריאן. את התיזוז הזה הוא עתיד לעשות לא מעט במהלך היומיים הקרובים.

אבא של אוריאן הצליח להגניב אותו פעמיים מהתינוקיה, בכל פעם לחמש דקות וזהו, וזה נראה כל כך חטוף.  בשלב הזה עדיין הייתי מרותקת למיטה, לא יכולה לקום או אפילו לשבת עד שש שעות אחרי שהחל הניתוח, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות חוץ מלנסות לחשוב מחשבות חיוביות, להתחבק עם ההורים ולהיות בשוק שכל זה קורה לנו ושמעכשיו אנחנו שלושה.

ברגע שיכולתי לרדת מהמיטה עשיתי את זה, קיוויתי שמצבו ישתפר בהתאמה אבל אהוביק נעלם ליותר ויותר זמן והדיווחים היו פחות ופחות משמחים. אוריאן נאנח לפרקים, במה שכינו בגליון הרפואי כ"אנחות עדינות", וכך הוא הגיע לחדר ניטור, מחובר בצמיד להשגחת דופק וחמצן בדם. חום הגוף שלו גם ירד ושמו אותו במיטה מחוממת, לעזור לו לשמור עליו.

ביקשתי שייקחו אותי עם כיסא גלגלים לראותו בתינוקייה, אני אולי לא יכולה ללכת אבל כבר יושבת ואני רוצה לראות את הילד שלי. האחות הראשית לא חשבה כמוני אבל הזמן עבר ואני המשכתי לשבת, מסרבת לחזור לשכב או להירדם. הייתי לגמרי לבד וכל חצי שעה ביקשתי מהאחיות שיביאו לי כיסא גלגלים. אמרו שמחפשים, שכבר יביאו, אהוביק חזר ואני התפרצתי בבכי מר. זה בית חולים אמרתי, לא יכול להיות שאי אפשר להשיג כאן כיסא גלגלים ובוכה, ובוכה ובוכה ודורשת וכבר לא מוכנה לחכות יותר. אני רוצה לדבר עם רופא, להיווכח שאלו אינן פעולות רפואיות מיותרות אשר מפרידות בינינו.

למזלנו השכנים לחדר הכירו את בית החולים יותר טוב והנחו את אהוביק מאיפה להרים כיסא גלגלים. בלי לחכות יותר מיהרנו לתינוקייה לחדר ניטור. הדמעות שינו את טעמן מדמעות של תסכול לדמעות של פליאה, הוא נראה כל כך מקסים וכל כך מושלם, עטוף בכמה שכבות של ביגוד תינוקות שגדולים עליו בכמה מידות טובות.

עדיין בדמעות חנוקות תחקרנו את רופא הילדים התורן. הילד לא בוכה אבל נאנח, לפעמים אצל תינוקות קטנים האנחות מבטאות מצוקה. היא יכולה להיות מצוקה נשימתית. יכול גם להיות שהוא מגלה תסמיני גמילה צפויים מהתרופות האנטי דיכאוניות שאני לוקחת. הוא קיבל חיסון ולא בכה, לקחו לו דם והוא לא בכה, יומיים שלמים הוא לא בכה בכלל.

מהתינוקייה קיבלנוו אותו לחזקתנו המלאה למחרת לקראת הצהריים. חום הגוף עלה בחזרה, הוא קיבל טיפות של חלב אם מתוך מזרק, שסחטתי בקושי, ואז התחבר לפטמה וידע בדיוק מה לעשות איתה. רפלקס המציצה שלו מהחיים נולד מושלם, חזק יותר משל מכונת שאיבה. ילד חזק עם מלא כוחות חיים.

כך החלו להם שארית חיינו.