בחיים לא פגשתי מישהי שמדברת כל כך הרבה כמו רותי השיננית. זה כנראה עוזר שהמטופלים שלה לא יכולים לענות חזרה, כך שאין שום אופציה שמישהו יעצור את זרם התודעה הזה. במשך חצי שעה היא מילאה את תפקיד החוקרת הקשוחה והשוטרת הטובה גם יחד, וניסתה להוציא ממני הודאה לגבי אבן שן. לא הודתי בכלום. אז מה אם מדי פעם (ביום) אני שוכחת לצחצח? הטלתי את האשם על מברשת השיניים.

רותי היא מסוג השינניות שגורמות לאנשים לא ללכת לשיננית. הרגשתי כאילו כל שכבת פלאק היא לוקחת כעלבון אישי. היא גם אמרה "פלאק" כאילו זה איזה סוג של פשע מאורגן. שלא נדבר על דלקת חניכיים. "למטופלים שלי אין דבר כזה דלקת חניכיים, שלך מדממות כל כך שבנק הדם יכול לשאוב מהן מנה". היא חפרה כל כך עמוק על השיניים הבלתי מטופלות שלי שהלכתי וקניתי שני סוגים של מברשות שינים וקיסמים מיוחדים מייד כשיצאתי משם. משהו בנחישות שלה בכל זאת נגע בי. אני חושבת שמעולם לא הסבירו לי בדיוק איך מצחצחים כראוי.

אחרי שיצאתי נתקפתי מיגרנה. היא לא עברה כל היום וכל הערב. לא אקמול פוקוס, לא קפאין, לא נורופן, לא עיסוי לסת, רקות, צידי אף, רווח בין הבוהן לאצבע. גם אם היא תעבור עד מחר, הראש עדיין יהיה בטראומה של יום שלם שעבר עליי איתה. זונה.

לאורך השוקיים שלי

הגודל של כל אחד
משתנה ביחס לשני

עוגיה שלי

זה התחיל כשהייתי בפגישה הדו-שבועית שלי אצל הפסיכולוגית. כאב מציק כזה בכתף שמאל.
אחרי שיצאתי מהטיפול הכאב התחזק, משקל גדול כמו מעך לי את הריאות. הכאב בכתף וביד שמאל הפך חד. הו, הנה, חלומה הרטוב של ההיפוכונדרית שבי מתגשם, הלב סוף סוף עושה סימנים של התקף. נהיה לי קשה לנשום וראיתי כתמים אפורים גדולים. 

זה היה לפני שנה, בגלל זה אני לא זוכרת אם נסעתי בקו 5 או שלקחתי מונית לקופת חולים. בכניסה למרפאה החזקתי את החזה ואמרתי שאני מרגישה לחץ. נתנו לי לעקוף וחיברו אותי לאקג.

הוא דווקא יצא בסדר, ממש ממש בסדר. הרופא בכל זאת רשם לי הפנייה למיון.  הוא ייעץ לא לדחות את זה ביותר מ-24 שעות. "יש בדיקות דם שיכולות לאתר מה שאקג מוגבל בו", הוא ציין.

הכאבים נעלמו יחד עם 2 כדורי הרגעה בבית אבל חזרו כעבור 3 או 4 ימים. הפעם אהוביק לקח אותי היישר למיון.
זה לא הרגיש כמו התקף חרדה. אני מכירה התקפי חרדה. זה היה משהו אחר.
לא קוצר נשימה אלא אבן ריחיים שחורטת על חזה. לזוז איתה זה בלתי אפשרי, לחיות תחתה מרגיש בלתי נסבל. הפעם זה חייב להיות התקף לב, לא יכול להיות שלא.

אבל לא, לא מצאו כלום. שלחו גם לבדיקת מאמץ וגם שם "יחסית למשקל שלך" את ממש בכושר! 

בשבילי זה הספיק. לא רציתי להיות שם יותר, במקום שבו הגפרור וחומר הנפץ נמצאים קרוב כל כך אחד לשני. צריך לשים ביניהם קצת מרחק. אני אמות יום אחד אבל הייתי רוצה שזה לא יהיה בקרוב. לב או לא, חרדה או לא, כשחזרתי לרופאת המשפחה הקבועה ביקשתי גם הפניה למרפאה לייעוץ לגבי ניתוח קיצור קיבה והתחלתי תהליך שנראה כמו הנצח. בסך הכל לא עברה יותר משנה.

נזכרתי בזה היום, בקבוצת התמיכה למשרוולים ומעוקפים. מישהי הרגישה שהיא עומדת להתעלף ולי קפצו התמונות ששכחתי מהשנה שעברה.

זו לא הייתה הבנה איטית, לא שיקולים מחושבים, זו הייתה קריאת ההשכמה ששמעתי, וכך זה התחיל להתגלגל.

כל מי שקורא ותיק, מכיר את הדריל השנתי של פוסט כוס. אם זה מחזור מדמם במיוחד או פרפראות הביוץ/הפרשה/הקאה שבאים והולכים. ההקדמה הזו מיועדת למי שלוקח לו זמן להבין שהולך להיות פה מגעיל. אם נשארת זה על אחריותך בלבד.

השבוע גינקולוג הוציא לי טמפון שנתקע בפנים שבועיים. אנסה לשחזר כאן את האירועים שהובילו למצב הטראגי ואת פעולת החילוץ ההרואית. את ה-12 באוגוסט רשמתי באפליקציה הורדרדה כיום הוסת האחרון. מייד שמתי פעמיי לבית המרקחת הקרוב למקום מגוריי כדי להתחיל טיפול פרוביוטי. וזאת כי אני כזאת מגינת היצורים הקטנטנים, וחשובה לי במיוחד הפלורה הטבעית של הנרתיק. הפרוצדורה המפרגנת כוללת מוליך אותו דוחפים עמוק בכוס, יחד עם קפסולה של חיידקים ידידותיים. את הטמפון האחרון שכחתי בפנים, לראשונה בחיי, וכך הוא הלך ונדחף ויותר ויותר פנימה, כל יום. 

עוברים כמה ימים ואני מתחילה להרגיש כואב שם למטה. אני חושדת מייד בשלפוחית השתן ועוברת לשתות מלא מים, מים ועוד קצת מים. הכאב נמשך והריח מזכיר את את ריח הדגים המפורסם. אולי בכל זאת הפרוביוטיקה לא ממש מומלצת לי? כמו בכל דבר אחר עכשיו אני מאשימה את הניתוח, שהוציא את הגוף שלי מאיזון זמני.

אהוביק ואני עושים סקס, זה קורה לפעמים גם בין אנשים נשואים. אני מתלוננת בפניו על הריח ומתוודה שאני חושבת שמת לי שם משהו בפנים. הוא אומר שהוא לא מריח כלום. אני משתכנעת שהוא מריח אבל לא רוצה להיות מעורב. היו פעמים בהם ביקשתי עזרה בשליפת אמצעי מניעה כזה או אחר. הכי טראומתי היה ללא ספק לשחרר אותי מגביע האלופות, אותו אמצעי ספיגה אלטרנטיבי שהלך לאיבוד שם בפנים. המונקאפ היה אירוע מכונן, בעיקר כי נאלצנו להשתמש בכלי עבודה כדי להגיע אליו. אני מניחה שבמקרה הזה אהוביק העדיף להכחיש כדי לא להיקלע למצב דומה. 

בסוף השבוע האחרון הרגשתי כבר ממש קקה. לא ידעתי מה יש לי אבל הכל היה לא בסדר, סחרחורות וכאב ראש שלא עובר, אנרגיה נמוכה. הייתה לי תחושה שזה ואגינלי ושאני צריכה נשק טוב למלחמה בחולירע, לא בזה שמוכרים בסופרפארם כשהפטרייה שלך חוזרת. בשארית כוחותיי קבעתי תור מהיום למחר באתר של הכללית. כיוון שהם ביטלו את המרפאה במרכז העיר, מצאתי רופא פרטי בהסדר בשעה נוחה, וקפצתי עליו.

הרופא שבנדון היה קטנטן ומצומק. הוא לבש חולצת משבצות, שצווארונה הסגור הציץ מהחלוק הלבן. הוא ישב ליד שולחן עץ גדול ודהוי ותיקתק במחשב. הגשתי לו את הכרטיס והוא העביר אותו ביעילות. סיפרתי לו שמזה שבוע (כי לא היה נעים להגיד שבועיים) יש לי כאבים בנרתיק וריח חריף. "איזה מין ריח חריף" הוא שואל. אני נעתי באי נוחות בכיסא ההסתדרותי ושאלתי "מה זאת אומרת". "נו, כמו ריח של דגים?" "כן, דגים, כן".

נתבקשתי להתפשט מאחורי הוילון ובעצם גם לגלגל לעצמי נייר חדש על כיסא הגינקולוג, שכן הקודם עדיין פירפר שם, קרוע ומנוקב. נו נו, הוא מזרז אותי, אני עולה על דרגש ומנסה לכוון את הישבן מספיק קרוב לקצה וגם לשים את הרגליים נכון (עם העקבים קדימה, כמו באוכף של סוס). "קיימת יחסים על מישהו חדש לאחרונה?". "לא, אני נשואה ולא, לא חדש". הוא שוב מזרז אותי, "נו נו" ושואל "מתי המחזור האחרון". "לפני שבועיים אבל המשיכו טפטופים הרבה זמן". "את משתמשת בטמפונים?" הו, השאלה שתקבע גורלות "כן, ברור". 

"אוי אויש", דוחף אצבעות עם כפפות לייטקס עמוק, "נראה ש...אההמ...שכחת פה טמפון בפנים". "אני מוציא, הריח נורא, פשוט נורא". הוא מוציא וקובר את זה בכפפה אחת, מגלגל בכמה שקיות, הדלת נסגרת, אני שומעת אותו שוטף ידיים ומבקש ממני להתלבש. הוא חוזר ומרסס את כל הכיסא, שלדעתי מעולם לא קיבל טיפול כזה. הוא שוטף ידיים, מרסס שוב את הכיסא ומנגב אותו, ממלמל לעצמו שהריח לא ייצא מפה חודש, ובאופן כללי מקלל את הרגע שבו החליט על ההתמחות הזאת ברפואה. אחרי שהוא שב ומחטא את ידיו אני כבר ממש רוצה לשאול אם הוא עוד צריך אותי, אבל אני מתאפקת. לאחר כל טקס החיטוי הוא מתיישב על כיסאו, מדפיס מרשם קטן לנרות אנטיביוטיקה ומבקש ממני לרשום את זמני החלפת הטמפונים. אני בת 38, אחרי 29 שנים עם מחזור, וקרה לי מה שכולן מפחדות ממנו: שכחתי טמפון בפנים שבועייים! 

טוב, העיקר שחיי ניצלו ולא חטפתי תסמונת ההלם הרעלי. הרגשתי מהר את ההקלה, כאילו שיחררו ממני פקק. אני לא יודעת מה לגבי הריח במשרד של הגינקולוג האנאלי אבל אצלי שוב חזר ריח השושנים. היה שלום גינקולוג אליו לעולם לא אחזור, ותודה על הדגים. 

למי שקרא אבל אין מה להגיב לגוף העניין, אספר שבעוד שבועיים אני ואהוביק מצטרפים להורים שלי לנסיעה לספרד. זה בעצם סוף שבוע ארוך במדריד עם משחק של ריאל נגד אתלטיקו, אליו יש לנו כרטיסים לשורה ראשונה בסנטיאגו ברנבאו. מאדרפאקר!

אם אתם חשים בעונת המלפפונים הטלוויזיונית אני מאוד ממליצה על כמה סדרות של רשת FX שהפכה לחביבה עלינו. בהוט משרדים את הסדרה המעולה "פארגו" בהשראת סרט באותו שם מאת האחים כהן. ביס חוזרים על העונות הראשונות של לואי (סי. קיי) הקומיקאי הגאון, וגם משדרים את "הנגיף", שהיא סדרת המתח הערפדזומבים התורנית, והיא עשויה מצויין. אהוביק גם אוהב את "השמש תמיד זורחת בפילדלפיה" של FX אבל אני לא ממש מבינה אותה. אהה ויש יש להם גם את הגרסה האמריקאית של "הגשר".