זה מרגיש כאילו בן משפחה מת.
לא סתם משפחה, משפחת כהנים,

אליה צירף אותי אהוביק' ואני הסכמתי
בעיקר בגללו וגם קצת בגללך

ההכנות שלי למותך לאונרד החלו לפני יותר משבועיים, כששמעתי את שיר הנושא מתוך אלבומך האחרון (בהחלט)

הנני, אתה כותב, יאללה גוד בוא נסגור את הבסטה
התחושה המיידית הייתה של כעס מציף. מה זאת אומרת זהו? הספיק לך?

אחד האנשים עם החיים הכי מעניינים שיכולים להיות וזהו, נמאס?
מה עם כל האנשים שהחיים שלהם זבל ועדיין נלחמים על כל נשימה, לא משנה אם זו נשימה בת שנה או בת שמונים?

"הוא עשה את שלו, זהו, צריך לתת לו ללכת" אמר אהוביק

הלילה, כשהוא בא אלי לספר לי שמתת, הייתי כמעט מוכנה

הרומן שלי עם המוזיקה של מר כהן התחיל בשנות התשעים. רגע לפני שפרש למנזר בודהיסטי הוציא את אלבום the future הקודר והנפלא. שלושה מהשירים בו כיכבו גם בפסקול הקאלט של "רוצחים מלידה". אז התוודעתי לאחור למוסיקה שתמיד הכרתי, רק לא תמיד ידעתי שהייתה שלו.

לפי כמעט עשור היה כאן לרגע במסע הופעות, ונתן את ההופעה הכי טובה שהייתי בה מימיי. הוא הגיע נושא מתנות, לתת את המיטב שלו מבלי להתבייש להיות רגשני או מצחיק או מבוגר. הוא הגיע עם ענוה, לשעשע את קהלו במקום לצפות שהקהל יסגוד לו. מתוך הכבוד ההדדי קמה מערכת יחסים חד פעמית של אהבה ללא תנאים. הסאונד היה כה נפלא ונגניו כה מוכשרים, הוא הודה לכל אחד מהם באופן כה ממיס לב, כינה אותם "נסיך הדיוק" ו"קול אלוהי". קולו המחוספס והצלול לפרקים, בשיר ובדברי קישור, מהדהד לי עד היום מאלבום ההופעה live in london. אחד מאלבומי ההופעה הטובים בכל הזמנים.

עבורי הייתה זו חוויה דתית. תפילה המונית לאל יהודי חילוני. ראיתי את אבא שלי מזיל דמעה ומתרגש כל כך. חשתי את כל החברים שלי שהיו בקהל, מפוזרים בין היציאים וחיים איתי בלב.

שיר לזכרך סבא כהן

כזה שיעזור לי לשחרר אותך

משום מה תמיד קוויתי שאהיה בעוד הופעה שלך

אני רוצה שנקרא לבן או לבת שלנו לני.
כן, אני בהריון, בחודש רביעי.
כמו שאמרת: בכל דבר יש סדק, כך האור יכול להתגנב פנימה.

 24 שעות לפני ההופעה ההיסטורית של רובי וויליאמס בפארק הירקון הופעל נוהל "טיול שנתי".
זה אומר שאני נלהבת מההופעה כבר חצי שנה וב-24 השעות הקרובות צפויים להישבר כמה שיאי ההתרגשות.

רובי הוא האליל הבריט-פופ / רוק, ובשנים האחרונות גם סווינג, הבלתי מעורער שלי. ואני מתה על בריטים.

מימי להקת הבנים החצופה Take that ועד חביבי קרבות האוכל TRAVIS

בגיל 17 התמקם מול המיטה שלי פוסטר של טייק דאת בחוטיני (רובי קיצוני ימני):

מחר אחזור מנטלית לתקופה בה רובי פרש מלהקת הבנים ולמרבה ההפתעה הצליח אף יותר. לבד היה קל יותר להבחין בשילוב הייחודי בין ערס שחצן לג'נטמלן בריטי. מכוער ומושך במידות משתנות. מכירים תלל אביביםים מניאקים רגישים ומנותקים? אז כזה וגם דו-קוטבי, מכור לקוק ולחוסר סיכוי באהבה. קלישאה ומורכבות שמצליחים לחיות (לפעמים יותר, לפעמים פחות) בפרפורמר מופלא שנולד בשביל הבמה.

היה ברור לי שהפעם אני הולכת על הפול מונטי וקונה כרטיס לטבעת הזהב, יעלה כמה שיעלה. כנראה שלפני חצי שנה היה לי יותר כסף. מחר אני מצטרפת למעריצים שכבר היו בהופעה שלו באמסטרדם ויודעים לבוא כבר ב-11 לבדיקת סאונד. אין לי מושג איך ממתינים מ-11 בבוקר ועד 21:30, בשנות ה-20 שלי לא הייתי כל כך משקיענית. אני מניחה שקצת מאנצ' ואווירת מעריצים תעזור לשרוד את ההמתנה ולראות את האליל הגמד מתוך הנחיר ממש.

אחרי הכל הוא היה פסקול חיי בשנות המילניום ובעשור הראשון של הבלוג: בתקיעות, בפרידות, בדרמה, בדיכאון, בהתרוממות. תמיד מבין את מה שעובר עליי ותמיד יוצא חזק. בדרך לעבודות שהתחלפו עם אותו הדיסקמן, עד שגם הוא כבר לא שרד. גם אני במקום שונה לגמרי אבל בא לי ממש להגיד שלום ולחבק את מריאט של העשור הקודם.

שמה קישור לכמה משירים החביבים עליי, אם גם אתם רוצים להצטרף לאווירת חג הרובי הראשון שלי.

Trippin

Rock DJ

Supreme

Come Undone

She's the one

Me and my Monkey live

The Road to Mandalay

רציתי לכתוב קצת על האכילה והקיבה אבל לא כל כך הצלחתי להתרכז כי אני לא מפסיקה לזמזם את השיר שבכותרת. ואז מישהי כתבה איפשהו שהקליפ של השיר "סקינופובי". הלכתי לראות, ועכשיו אני גם לא יכולה להוציא אותו מהעין.

זה לא קרה לי מאז שא.ב. סוקרטס הרס לי את החיים עם הקליפ של SIA ומפה לשם נהיה לי כבר פוסט מוסיקלי.

ברדיו של האוטו היא נשמעה שחורה מלידה. בהאזנה בלתי מזויינת שמעתי כמה "בוטי, בוטי", שמקושרים עם האנטומיה של הבגאז', האהוב כל כך על ניקי מינאז'.

הבימאית של הקליפ (פאטימה רובינסון האפרו-אמריקאית) הצליחה לשחק עם הפער שמרגיש כל מי ששומע את השיר, ויצאה אמירה מעניינת ומשעשעת לגבי יחסי שחורים-לבנים, נשים-גברים, שמנות-רזות. 

האווירה של הקליפ פסטלית, מין חלום פרברי אמריקאי של "עקרות בית נואשות" שבו הילדות טובות, ואהבה היא שאיפתן היחידה. בפרבר הכה האמריקאי הזה הכל בצבע מסטיק רך, מלא פרחים וכלים נאים. מוזר פתאום שברקע יש רקדניות שחורות, וגם הן לבושות כבובות בארבי או רקדן שמן כנער קולג'. הגיבורה בהירת עור אבל רגע, בעצם היא שייכת לציבור מדוכא אחר של נשים מעל מידה 2.

על פניו זה שיר "נערות גדולות אתן יפיפיות" קלאסי, ההופך את התפקידים ודוחף את הדוגמנית הרזה הצידה, ועושה את זה עם קאץ' פרייז מוצלח פלוס פלוס: "כל סמ"ר שלך סבבה, מלמטה עד למעלה". לקאץ' פרייז, אגב, יש קטע ריקוד משלו, עם פוטנציאל להפוך לתנועת גאנגאם סטייל חדשה (ראו הוזהרתם).

צלילי הבאס מרפררים ל ASS ואני גם חושבת ש TREBLE זה בעצם ציצי. אם ניקח את הביטוי השגור TITS & ASS או אפילו הקיצור T & A עם האווטפיטים הילדתיים בקליפ, נראה לי שיש פה התחכמות חמודה מהאומה שהפכה את ה FUCK ל FUDGE. אחר כך השיר מפיח תקווה באחוות הנשים עם "אמא אמרה לא לדאוג בענייני גזרה", שהוא סוג של חזיון תעתוע ביחסי אמא-ובת, ומתרסק ב"כי בנים אוהבים לתפוס משהו במיטה". כאילו הסיבה היחידה שלך לא להרעיב את עצמך זה כי בסתר גברים אוהבים שמנות. פחחחח

מה שאני הכי אוהבת בילדה בת ה-20, מייגן טריינור, זה לא זה שהיא רוכבת על העצמת נשית כדי לטשטש את הלסת המרובעת שלה, או את זה שהיא פקאצה אמריקאית טיפוסית. אני אוהבת לשמוע אותה בגלל את ה-S וה-T השורקות שלה. לא הקצב המגניב, הבאס המטריף או הקליפ המעיף - חוסר שלמות זה הדבר שהכי נחוץ לנו היום. מתולתלות ובעלות שיער קצר על שערי מגזינים? וולקאם!

נ.ב. מתי התאומות מלול הפכו לשלישייה?