ראיתי לאחרונה שני סרטים. הראשון בקולנוע, "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר עם בן אפלק. חוץ מהעובדה שזה אחד הסרטים הגרועים של דיוויד פינצ'ר (מועדון קרב בין השאר) מה שהוא הזכיר לי זה סרט ישן עם ג'וליה רוברטס כאישה מוכה ועוד סרט עם הריסון פורד שאשתו נעלמת. מלבד זאת בן אפלק והשחקנית הראשית מתחרים ביניהם מי השחקן הכי גרוע אי פעם, לידם אפילו ניל פטריק האריס נראה כשחקן שייקספירי. בכל זאת זה לא היה בזבוז שלם של הזמן שלי, כי הייתה גם מטאפורה קיצונית לגבי חיי נישואין ועל כמה נזק הם יכולים לגרום אם לא שמים לב. אני מרגישה שהמודעות בחיי הנישואין, למרות קשיים שנראים בלתי עבירים, הופכים אותי לאדם טוב יותר לעצמי, לסביבה, לבעלי. קשר אמיתי ומחוייב זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים ואולי גם החשוב ביותר.

הסרט השני היה "חייו הסודיים של וולטר מיטי" הערב. אני די בטוחה שלא אעשה ספויילרים בפסקה הבאה. יש לי מין כוח על שכזה, לא לעשות ספויילרים לסרטים או ספרים או דברים. בכל מקרה וולטר מיטי הוא בנאדם מגניב, שאיבד חלק מהמגניבות שלו בגלל הנסיבות אבל בפנים הוא עדיין מגניב והנסיבות יוצאות הדופן החדשות מכריחות אותו לחזור ולעשות דברים שיש בהם מעט ביטחון והרבה יופי. אולי בעצם הרבה ביטחון והמון מקריות ותהליך של שיחרור מהעולם התאגידי. זה מזכיר לי חברה שטסה לנורווגיה כי שם היא מצאה אהבת חיים ואז היא עזבה את תל אביב כי היא מאוד יקרה ועברה לאשקלון אבל הוציאה את הכישרון והיא עושה את מה שהיא באמת רוצה ואת מה שהיא הכי אוהבת וטובה בו. 

בין שני הסרטים הייתי בסדנת יצירה חופשית של חגית, שהיא ישרא-בלוגרית אלילית. בניגוד לסדנאות יצירה מקובלות, חגית אירגנה משהו שנקרא "לצאת מהקווים", זה כמו שזה נשמע סדנה יותר משחקית ויום מאוד נינוח. כל אחת קיבלה שתי סדנאות באקראי. הסדנה הראשונה הייתה "השלם וחלקיו" עם עידית אייזנר שהיא גם אגדה שהכרתי פעם בגילגול שלה כמעצבת אופנה. עכשיו היא עושה הרבה קולאז'ים וגם מחברת מילים. בסדנא שלה גזרנו ממגזינים, עיתונים, אנציקלופדיות ישנות ודפים מעוצבים לכדי לוח השראה. הלוח שלי היה מאוד נשי עד פמיניסטי. היו שם סופרג'יסטיות צועדות בתחילת המאה ה-20 ונשים עובדות בעבודות בית, קצת עירום נשי שאני חייבת, חתיכות של פרי, ירק ודפים עם מרקם אקראי, כל זה בצבעים של מגזין מארי קלייר הנערץ. 

למרות שחברותיי הטובות ביותר השתתפו יחד איתי ביום המשחרר הזה, ידעתי שאת העבודה עצמה אני רוצה ליצור לבד, בשקט ובתקשורת מועטה. אפילו בשולחן נפרד. הצרכים האלו עוררו מתוכי אישה אנוכית וכך שמרתי לידי את החומרים שאהבתי (המגזין והוואשי טייפ עם המסגרות) ולקחתי מכל מה שסביבי, בלי לשאול אם מישהי אחרת צריכה. הכל היה בשבילי ורק אני הייתי בסדנה.

ההפתעה שלא ציפיתי לה הגיעה כשנתבקשנו להפוך את לוח ההשראה ולגזור ממנו גלויות גלויות ומה שיוצא יוצא. ביניהן לקבל גלויה אחת מקולאז' של זו שיצרה משמאלי בשולחן. אני מאשימה את זה שמרוב התלהבות התחלתי לחתוך בלי סדר ובצורות וגדלים משונים אז יצאו לי חלקים שהתחברו בגדול אבל בקטן הם נראו לא טוב, לא הרגשתי שום קשר אליהם. הם לא היו סתם תלושים ומקריים אלא חיוורים ולא מחוברים. ביקשתי שוב לוח השראה וניסיתי להדביק את הגלויות בחזרה, לא בדיוק בדרך שבה יצרתי אותן בקולאז' המקורי אבל בהקשרים חדשים. התוצאה הייתה אפילו יותר מאכזבת. קיפלתי את לוח ההשראה לתוך הפח.

נזכרתי בדברי חגית, שהדגישה שהתוצר לא חשוב בכלל, שהכוונה היא להתנסות, לעשות טעויות ולהיות מודעות לתחושות שהסדנאות יוצרות. אז ניצלתי את החופש והשארתי את הסדנה חופשייה מתוצאה, לומדת שאני עכשיו מתקשה לחלק, ושואפת לראות את התמונה הגדולה, שנוצרת בלי מחשבה אך באופן אינטואיטיבי, והקשר שלי אל השלם לא מאפשר לי לפרק אותו לחלקיו.

בסדנה השנייה פגשנו את דינה ארגוב, הציירת והאמנית, בפרוייקט מאטריושקות, הידועות יותר כבבושקות, הבובות הרוסיות שנחבאות אחת בתוך השנייה, הולכות וקטנות. הבובות הללו בכלל הגיעו מיפן והובאו לרוסיה מתישהו באמצע המאה ה-19. כיוון שהצורה של המטריושקה כל כך פשוטה, ואפשר למלא אותה בכל העולה על רוחינו, היא הפכה לדמות פולקלורית ויצירתית כמו קנבס סימטרי ומוקטן. התחלנו עם קווים כלליים של ציור אישי, כשעל הרצפה מפוזרות יצירות וקלפי משחק של דינה. 

הקווים שלי היו מאוד נחושים מהתחלה וכך הונצחה חוסר הסימטריה והיעדר ההיסוס שלי. הנחתי את הבסיס ליצירה ואז נתבקשנו להעביר ימינה את הציור שלנו, למשתתפת אחרת, כדי שהיא תוכל להוסיף לנו אלמנטים וצורות שהיא רואה בעייני רוחה. את המאטריושקה שלי העברתי כשהפנים שלה לגמרי צבועות וחסרים בה עיניים. במהלך שעה וחצי המשכנו להעביר הלאה את הציורים, בבחירות אקראיות שונות, מנסות להבין את רוחה של המאטריושקה החדשה, לזרום או לשנות אותה לגמרי. להוסיף או להסתיר פריטים. לבסוף חזרנו למאטריושקה המקורית לפינישים אחרונים. אהבתי את העיניים שהכניסו לפרצופה הקטן והצבוע שכבות אבל הן נראו לי קטנות מדי ואני בתקופה של עיניים גדולות, עם משקפיים או בלי בכלל, אז הגדלתי וחוץ מזה הייתי מאוד מרוצה מהתוספות. 

אני לא יודעת בשלב הזה לאן אני הולכת הלאה במה שאני עושה. אני רוצה לקחת את החודשיים שלושה, כמה שיידרש, כדי להיפרם, לצאת מהקווים, לעשות אמנות וללמוד דבר או שניים גם על חיים בוגרים. בסוף שבוע הראשון שלי כמשוחררת מעבודה ומעריכה, אני מוצאת דחף לכתוב והנה שישי ופוסט ראשון שאותו לא אערוך ולא אקרא לפני שאשחרר לבלוג. משהו שלא עשיתי יותר מדי זמן.

אני נוטה לחטט בבלוג שלי לעיתים נדירות ביותר. וכשזה קורה זה כי החלטתי לגבות את הפוסטים ולמחוק תקופה שלמה. הפעם האחרונה שעשיתי את זה הייתה בסוף 2011, כך שהבלוג מתחיל בינואר 2012. 

ההבנה הראשונה שלי מהקריאה לאחור הייתה שאני כותבת טוב דמט. שונה מאיך שכתבתי כשרק פתחתי את הבלוג. מאופק יותר, מינימליסטי ומנסה לדייק. עם הזמן הבלוג הפך פסיפס שלם יותר של האישיות שלי. כמעט לכל החלקים יש מקום. באופן אירוני חוץ מלמין, שהיה פעם הנושא המרכזי בפוסטים שלי. עכשיו הדיון במין מתבצע במרחב האינטימי שביני לבין אהוביק.

בעבר הרגשתי שאני קוראת את עצמי לאחור ושום דבר אף פעם לא זז. השנה וחצי האחרונות היו מלאות בשינויים דרמטיים. אני קוצרת את פירות ההתעקשות לחיות את החיים במלואם. חגגתי 11 שנות טיפול פסיכולוגי ואני שואבת את הנקטר של מה שנבנה לאט וברגישות אין קץ. זו התבגרות שאני לא אזדכה עליה, בסיס עליו אני עומדת איתן ואי אפשר שלא להרגיש את חוזקו. 

אחרי ההקדמה הקצת מיותרת הזאת אפשר כבר לגשת לבחירות:
 

קצת אחרי שהבלוג מתחיל מחדש אני עוברת לגור עם אהוביק. השינויים עדיין טריים בגוף ובנפש, ואני מפחדת מאוד שזו אשליה, שתיכף הכל יתפוצץ לי בפרצוף.

החודשים חולפים והמצב רק נהיה יותר ויותר מעולה. אני מסכימה להיפרד משן בינה, להתקרב לאהוביק, לטייל הרבה עם הכלבה, להפריח את הגינה שבגג, ולבלות בה זמן איכות עם משפחתי המתהווה.

לא עובר זמן רב ואני מתחילה לעבוד בישרא. באופן אירוני כאן הכי קשה לתאר את מה שעובר עליי.

בחוץ עפים טילים אמיתיים. מלחמה ששכחתי מהר, למרות שבזמן אמת רעדתי בחדר מדרגות. אחריה הפוסטים חוזרים למסלולם כאילו כלום לא קרה ומתמלאים באהבות שלי לספרים, סדרות, עיצוב, אופנה ושות'.

יותר משנה אחרי שהאירועים התרחשו אני נזכרת במחלה ובמוות של הדוד הרומני, ומעבדת את האבל לפוסט בלי כותרת. על פי האבחנה של מגיב ותיק פוסטים כאלו הם גם הכי מרגשים. 

באהבת הקוראים הרבה ביותר זכיתי עם הפוסטים: חיי בתל אביב - הסדרים רומנטיים חלק 1 ו-חלק 2, המסכמים 15 שנים בעיר הלבנה. מגיע לקוראים כל הקרדיט שהם בוחרים נכון. תודה רבה לכם על הדרך והשמחה שאתם שותפים לה עם האירוסין לאהוביק, יום ההולדת, והחתונה המתקרבת במהירות. עוד שבועיים בדיוק.

היום וידאתי שכל הספקים זוכרים את התאריך, שיש הזמנה במלון ושההינומה עם הפפיון מוכנה. בשבוע הבא יש מדידה סופית של השמלה. המדידה האחרונה הייתה מוצלחת והשמלה תופסת צורה. נותר לנו לחלק כמה הזמנות, לאשר הגעה, לסדר שולחנות, לכתוב את הטקס ובטח עוד כמה דברים שאנחנו עוד לא יודעים עליהם.

למרות שהפוסט דרש ממני יותר משאבים ויותר זמן ממה שאני לא רגילה להשקיע, הוא נותן לי את החיזוק שאני צריכה, שהכל בסדר, שאני צריכה להמשיך לחלום ולהפוך את החלומות לחיים טובים יותר ומעוטי סבל מיותר.

מתישהו בפברואר-מרץ של 2008 הפך חברי הבלוגר ELN לעורך אתר תל אביב סיטי ולווייניו בתפוצות. מייד התנדבתי למלא את מקומו ככתב ארוחות הבוקר, ותחת עריכתו התחלתי לכתוב טור בשם "בוקר טופ". באותו הקיץ נסעה סיטי בלונד לטיול ארוך ארוך בדרום אמריקה והיה צריך למלא גם את מקומה בטור "לאנץ' ב..." אני כבר הייתי בעמדת המתנה והתקדמתי מטאורית מארוחות בוקר לארוחות צהריים עיסקיות. כי כמה ביצים אדם באמת יכול לאכול? 

בתחילת אוקטובר אילן היה צריך לסיים את התזה שלו והוא העביר לי את השרביט שכלל שתי שעות עבודה ביום, עד אשר יהיה פטור מחובות אקדמיים שונים ומשונים. עד אז הספקתי כבר לכתוב 49 כתבות. היום עברתי עליהן כדי לשומרן בתצורתן המקורית וזכרתי במדוייק עם מי אכלתי כל אחת מהן ואם השף היה מפנק או אנטיפט. זה היה ג'וב מגניב להיות מבקרת מסעדות, ולקחת אנשים שחפצים ביקרי לארוחות שחיתות. האמת היא שאין שום קשר לעובדה שהאוכל הוא בחינם, זו התחושה שאת בר סמכא בתחום, לפחות בעיניי עצמך. הגדלתי לקחת את עצמי ברצינות תהומית ולקרוא ספרים במושגי בישול צרפתי או לשתות את הקפה ללא סוכר, רק כדי להעריך נכונה את הטמפרטורה אליה מכוונת מכונת הקפה. 

היה לי כיף לחיות ולעבוד בבועה של תל אביב סיטי, שהיה אתר קטן אבל מגניב, ללא ציפיות או תקציב אבל עם מספר מכובד של קוראים. תחילה חתמתי בתואר "עורכת אורחת" אבל כל כך רציתי שזה יהפוך קבוע. מזל שלאילני היו תוכניות אחרות והוא טס איתן לקמברידג'. זה קידם אותי למעמד עורכת בפועל אבל הייתי צריכה ללמד את עצמי איך לערוך. אני טובה בלהעמיד פנים שאני יודעת יותר טוב, גם אם אני לא יודעת. זו תפאורה מודבקת שמחזיקה מעמד רק למראית עין ועד שמגיע מישהו שקולט את האשליה. לא היה לי ממי ללמוד וקבעתי בדרך את החוקים לגבי טהרנות לשונית, בדיקת פרטים, הדרכה של כותבים ושל עורכי משנה. זה היה ואן וומן שואו במשרה חלקית והאמת היא שבהתחלה הייתי צריכה להשקיע הרבה יותר שעות ממה ששילמו לי עליהן, רק כדי להשתלט על הכל. זו הייתה הפעם הראשונה ששילמו לי כדי שאעסוק במילים, גם אם הן של אחרים.

עם העבודה כעורכת ירדה גם כמות הכתבות שכתבתי בעצמי. יכולתי לבחור את כל המשימות הכי שוות אבל בפועל בחרתי את מה שעניין אותי וכתבתי גם על דברים הזויים כמו פלסטרים. אני קוראת עכשיו את הכתבות לאחור ואני גאה שכתבתי אותן מצחיק, נוגע, כן, קיטשי או פסאודו שנון. לערוך זה משהו אחר לגמרי, זה הרבה יותר אפור ורפטטיבי. זה נראה כמו ההפך מיצירתי כי צריך להפוך דברים לבהירים, לרווח בדחיסות של טקסט, להשמיט דברים שנראים אולי גאוניים אבל לא זורמים איתו. זה עיסוק קצת כפייתי ורק בדיעבד נדע איך זה השפיע על הכתיבה שלי. יותר מפרנסה אני מרגישה שזה שיעור חשוב שאני צריכה לעבור. 

בארבע השנים שעברו העלאתי לאתר יותר מ-4000 כתבות. רובן מכתבים כמוני, שכתבו ביקורת או סיקור, חוויות. חלקן שיפוץ הודעות יח"צ או תוכן שיווקי אחר. זה יותר מ-3 כתבות ביום, כל יום, כולל סופי שבוע, בלי הפסקה. תמיד ליווה אותי הרעיון הבלוגרי, שאנשים מתעניינים במה שעובר על הזולת ושכתיבה אישית יכולה להעביר הרבה יותר מאשר אפשר להעביר בכתיבה חדשותית. 

האתר הפסיק לפעול בדיוק כשקיבלתי מאילנה את הבייבי שהיה שלה. יכול להיות שהפוסט הזה הגיע כי זה הרגע הראשון שבו אני מרימה את הראש לשאוף אוויר ולהגיד שלום יפה לתל אביב סיטי שלי.

* תמונת הפרופיל שלי, אגב, צולמה בביקורת הראשונה בקפה נונה, ומלווה את הפרסונה הכותבת שלי מאז.