בערבו של יום חמישי ראיתי את "עולם היורה" עם אהוביק. לדינוזאורים בו יש שיניים גדולות יותר, הנדסה גנטית משובחת יותר ודמויות חדשות.

אני אוהבת לראות מה שנחשב "סרטי בנים" אז לא כל כך הופתעתי שלא מצאתי הזדהות רגשית עם הדמויות הנשיות. לרוב הן אינן הדמויות הראשיות בסרטי אקשן. בעולם היורה ניתנת הצצה מסקרנת להתפתחות שעברנו בתחום הזה ב-22 השנים שחלפו מאז "פארק היורה".

הסרט יחסית מודע לעצמו ועושה הומאז'ים למקור, כמו מתנצל מראש שהוא לעולם לא יהיה הבן של סטיבן שפילברג. אפקטית הוא מרהיב ומושלם, הדינוזאורים אמיתיים יותר ואנושיים יותר. רכבי השטח שקופים ומתגלגלים יותר, אך הסוציולוגיה מאבדת הרבה נקודות על תסריט עם מגבלות חשיבתיות.

ב"פארק" היו אחות גדולה ואח קטן. היא הייתה בעלת התושייה והוא היה הרגיש. ב"עולם" יש שני אחים. הקטן אכן רגיש יותר אבל הגדול סתם דוש.
בפארק שיחקה לורה דרן, הבלונדינית הגבוהה והלא שגרתית, את אלי - חוקרת קשוחה שמסתובבת עם רובה ומכנסי ספארי. בעולם, האישה של הפארק היא כוסית נוירוטית על עקבים, עם חליפה לבנה ופן. מהרגע שבו היא עולה למסוק היא מתחילה לעשות קולות ופוזות של נאנחת בזיוף בולט. לאורך הסרט היא אכן מלכלכת את בגדים כסמל להשלת חזותה המוקפדת אבל היא לעולם לא תרד מהעקבים ובחליפת החצאית הסקסית שלה יווצרו כאילו במקרה קרעים בצורת שסע עמוק וכתף חשופה. כמובן שהדרך היחידה שבה אפשר לראות אותה בשיער קצת מתולתל היא אם היא בדיוק עברה דרך שלולית בוץ.

הדמות של קלייר אמנם מתפתחת במהלך הסרט. היא נוטשת כמה פחדים ומגלה אומץ ותושיה אבל גם זה יוצא ממנה רק באיזשהו דחף אימהי קמעי כשהיא צריכה להציל את האחיינים שלה. הקריירה והניתוק הרגשי שלה נעלמים אל מול צאצאים גנטיים, עליהם היא מגנה "כמו אמא לביאה". זה גם מה שהופך אותה מהיסטרית למאושרת וראויה לאהבה. מקרייריסטית אכזרית לאשה חמה ואוהבת, שלעולם לא תוותר על עקבים. אפילו אם צריך לברוח מדינוזאור.

לא שלצד הגברי בסרט קל יותר. כריס פראט הוא חתיכת גבר מוצק ושרירי, שיודע לתקן בעצמו אופנועים וללחוש לוולוצרפטורים. אפילו אם היו מחברים יחד את האי-שרירים של סם ניל וג'ף גולדבלום מ"פארק היורה" לא ניתן היה לייצר כריס פראט אחד. בעוד בפארק היו גם גברים נוירוטיים, עם חששות מוצדקים מחיות ענק פרהיסטוריות, הרי ששני עשורים אחרי כל הגברים בעולם הם אמיצים, חסרי אחראיות או סתם פסיכופתים.

החנון היחיד שנותר בעולם משוחק על ידי ג'ייק ג'ונסון, ההוא מ"הבחורה החדשה", והוא האתנחתא הקומית. לצידו מנהלת חדר השליטה שנוטה לבכות ברשת הקשר כשהיא מודיעה על מצבי חירום, לייבב כשהיא נפרדת ממסוקים ולנטוש את העמדה שלה בזמן משבר.

תוספת מתוקה לסוף האמריקאי המשבר המשפחתי מתקן את עוולת הגירושין המאיימים ואילו קלייר מתאחדת עם אהוב ליבה המסוקס ומטילה לו ביצי דינוזאורים. אוף, תמותו, הרסתם לי אחלה סרט עם דמויות מעאפנות.

כמו כן ברחבי הארץ:

להר הרצל יש את טקס הדלקת המשואות

לכיכר רבין יש הפגנות פוליטיות ורצח אומלל

לרוטשילד יש את המחאה החברתית

ומה נשאר לבוגרשוב?

מצעד הגאווה השנתי הצבעוני!

במשך שעות הצהריים הרחוב שופך מלא גאות וגאים עם דגלי הקשת היישר אל החוף.

השנה העירייה חילקה צינורות מים לדיירי הקומות הגבוהות כדי שיצננו את הרוקדים בחום המתעצם. היה מרענן.

חגאווה שמח 2015

לפני חודש, אולי יותר, הלכתי לבד לראות את "בתוך לואיין דיוויס" של האחים כהן. לבד כי בדיוק הייתי צריכה הפסקה מהכל ובתוך לואיין דיוויס כי זה האחים כהן.

נזכרתי בזה עכשיו כי עוד שבועיים אני הולכת להופעה של ג'סטין טימברלייק, לא מעט בגלל הסרט. הוא מבליח בסרט בתפקיד משני חשוב אבל קטן, בביצוע השיר 500 מיילס (כאן בקטע חלקי)

וכאן בכלללל

לפני שרואים את הסרט, או כל סרט של האחים כהן לצורך העניין, זה עוזר להכיר קצת את הרקע. הם עמלים מאוד בקטע הזה. הרקע הוא דמות כל כך חשובה בסרטים שלהם, לפעמים נדמה שזה כל מה שיש שם. אני, בכל אופן, הכרתי אותו כי בכיתה יב' יצאתי עם מיקי, שהיה מעריץ אדוק של בוב דילן. הוא הכיר את כל ההשפעות וההשראות והחיים מלאי הפיתולים והשינויים של האגדה המוזיקאלית הזאת, אז גם אני הכרתי. 

דילן היה בעצם חלק מתנועה הופכית לרוק'נ'רול של שנות ה-50. הופכית ומשלימה במובנים מסויימים. כשדברים כל כך שונים קורים במוסיקה או בחיים בכלל כנראה שיש גם דחף מאוד גדול לחזור אחורה, למצוא משהו שאולי איבדנו בדרך. כך הייתה בווילג' של ניו יורק פריחה מטורפת של תרבות הפולק, שזה בעצם שירי עם לא מורכבים, קולות רכים, תחושה של בית בערבה וסיפורים סביב המדורה. 

זה הביצוע המקורי ל 500 מיילס של פיטר פול ומארי

כך קרה שיהודי מפרבר במינסוטה לוקח גיטרה בניו יורק וחושב שהוא קאובוי ובאותם חוגים מסתובבים גם דודות ממיזורי או נערות מבית טוב באריזונה ונוצר מין מישמש תרבותי שבו לא ברור מי האמיתי ומי המזוייף. האמנים המיוסרים והרדופים מחפשים נחמה במשהו פשוט אך מכניסים בו מורכבות רגשית ואילו מי שמעולם לא יצא מהתקופה הנאיבית הזאת מביאים עימם את הקול האותנטי של הפולק אך הוא פשוט מדי, נטול רבדים אינטלקטואלים. 

 בשלבים האלה אני תמיד מסתכבכת עם עצמי, במיוחד כשמדובר במוסיקה וחוסר היכולת של המילים הכתובות להשתוות להשפעה של המנגינה והמילים המלוות אותה. אני חושבת שמה שהרווחתי מהסרט (והאמינו לי שככל שהסרט היה טוב הוא גם מאוד משעמם, כל כך משעמם שלפרקים רציתי לתקוע את הראש בין שני המושבים שלפניי ולנסות להתאבד) זו ההבנה שבמשהו מזוייף אפשר למצוא אמת גדולה ומה שנראה לכאורה אותנטי יכול להיות לגמרי מסיכה. 

אני באמת לא יודעת למה אני מלאה את עצמי ואתכם בדברים כאלו ועוד באמצע הלילה אבל אני במצב רוח מוסיקלי לאחרונה וכל הזמן מתנגנת לי בראש מנגינה. אהה בגלל שאני חושבת שיהיה מגניב בג'סטין כי הוא מאמין במה שהוא עושה, ואני מאמינה כשהוא אומר לי שהוא מחזיר את הסקסיות. מאמינה יותר מאשר לדילן כשהוא הופיע כאן לפני שנתיים. 

והנה הביצוע  של ג'ואן באאז לאותם 500 המיילים