אני צריכה למצוא עבודה, כלומר משרה חלקית שתבטיח שייכנס כסף באופן קבוע. אני חושבת שלא הצגתי בפניכם את המיזם החדש שלי ושל שותפתי המוכשרת נילי ממן - מגזין "במידה שווה" לאופנה שמנה. אני ממש ממש אוהבת לעבוד עליו וזו דרך חדשה ועצמאית. כל ההתחלות קשות והאתר צריך לצבור תאוצה כדי שאפשר יהיה להעביר אותו מרשימת ההוצאות לרשימת ההכנסות.

חוץ מזה אני עושה גם עבודות גרפיקה בפוטושופס, עורכת, כותבת ומייעצת בענייני אינטרנט. העבודה הפרילנסרית, גם היא לא מבוססת עדיין, ואין לי רשימת לקוחות קבועים. אני רשומה לאתר בינלאומי לפרילנסרים שמחפשים כותבי צללים לבלוגים. מישהו שם מציע שכר של 2$ עבור כתבה של 500 מילה או 20$ לשיכתוב של כ-50 מתכונים. אני שואלת את עצמי מי מסכים לתנאים הללו? אפילו לעשות קופי פייסט לטקסט מועתק לתוך גוגל טרנסלייט זה יותר מדי עבודה עבור 2$. מעניין גם איזו עבודה הוא יקבל עבור 2$ ל-500 מילה. אולי את אותה מילה 500 פעם?

ברקע נמצא טיפול שיקום לשיניים שהתחלתי בדצמבר ועדיין לא נגמר. לא יכולתי ליפול על רופא שיניים יותר מקצועי אבל הפרפקציוניזם שלו מתיש. אחרי שנגמרו העבודות התחיל שלב המדידות, אותן הוא עושה במשך שעות על גבי שעות, מותח את הפה, מושך את השפתיים, מאיר את השיניים בקרינה, מפסל בגושים ולא מתפשר. זה מצויין לטווח ארוך אבל זה גם נעשה תוך לחץ בלתי פוסט ממטופלים שממתינים בחוץ, מחכים שעה או יותר.

את הדוקטור הלחץ משרת, כך הוא אומר. אני סופגת את כל הלחץ גם מכיסא המטופלת והוא מכריע אותי. היום הוא הוציא אותי החוצה באמצע כדי לשחרר את התור. הייתי אמורה להמתין בחוץ. כל כך רציתי כבר ללכת שפשוט התחלתי לבכות והתפרקתי במרפאה הציבורית. הייתי צריכה מים, כדור הרגעה וקריאה דחופה לאהוביק שייקח אותי הביתה כדי לחזור לעשתונותיי.

בעוד יומיים, בעצם יום, בקיצור בחמישי, אני חוגגת יום הולדת 39. היום עניתי לשיחה מהמשטרה לגבי בלוגרית אובדנית. זה תחום האחראיות הכי קשה שהיה לי כמנהלת ישרא. בהתחלה אני פועלת ביעילות ובמקצועיות ואחרי שכל המידע עובר לידי המשטרה (בהתאם לצו שופט) אני נותרת לבד עם המועקה. הפעם הנתונים שהם היו צריכים היו נגישים לכולם אך במצבו של ישרא-בלוג אני תוהה מי יגיב לקריאות כאלו וייתן מידע שדורש כניסה מורכבת יותר למערכת באמצע הלילה. המצב של ישרא-בלוג באופן כללי מדכא עד עפר, חוסר ההתייחסות כל כך מעליב עד שאני מתחילה לחשוב שישרא זקוק להלוויה מכובדת. לפרידה מסודרת מהאינטנט. שיימצא או יומצא אתר חדש, שבו בלוגרי ישרא יוכלו לפרוק וגם יהיה להם מענה וכתובת. אולי פינאלה טוב זו הזדמנות להספיד ולסגור מעגל, במקום להיות עץ שנופל ביער בעוד כמה חודשים. אבל לכו תדעו, אולי הנפש שלי פשוט מתכוננת לבלתי נמנע ומנסה להשאיר מידה מסויימת של שליטה.

מחר בטוח יהיה יותר טוב, כלומר היום.

בהתחלה זה היה רק קצת לא נוח, ישיבה מוזרה והסברים מעייפים. שיעור שני עם המורה המחליפה ליוגה.

אחר כך זה נהפך לסבל והגיעה המועקה, המצוקה. הסנטר שלי רעד, החזה שלי נמעך תחת כובד נפשי, זוויות הפה התעקמו כלפי מטה, וכל מה שיכולתי לייחל לו זה שהשיעור ייגמר כבר.
 

עכשיו, כשאני משחזרת את זה בראש, אני נוכחת לדעת שלרגע לא חשבתי להפסיק וללכת באמצע. למרות שהשיעור גרם לי סבל נפשי ומצוקה גופנית, היה לי ברור שאגיע לסופו, ורק אז אוכל להתפרק. 

זה מדהים לגלות שתרגול שיכול להביא כל כך הרבה אושר, יציבות וזקיפות קומה, יכול גם לפרק לחלקים קטנים קטנים את הכל. כמו ביצת הפתעה עם גליוטינת צעצוע להרכבה עצמית. 

אני לא מיוחדת. תרגול של כפיפות קדימה מעורר התכנסות פנימית לתוך הגוף ומשם אל הנפש, ומוכר בעולם האיינגר כטריגר לבכי, דמעות, ואף יבבות. אצלי, כאמור, נמחץ החזה, וגם למחרת עדיין קשה לי לנשום חופשי. כמו גוזיית ברזל קשורה לאבן ריחיים, שלא מוכנה להיפתח ולשחרר. בעוד שעה אשב שוב בכורסת המטופלת. אולי שם, בידיים מאומנות, אוכל לפרק את הפחד. 

בזמן האחרון אני אכן מתכנסת, מתפקסת, לא מתפזרת לכל הכיוונים, לא משאירה בחוץ את הכלים להרגעה, לא נשענת על האופציות האחרות במקום על קשרים אנושיים. ההגנה והכלים הישנים מאבדים את כוחם ואני מרגישה צורך לגייס כוח אחר ואין לי עדיין את הצו ביד. אז אני מתקשרת לאהוביק שיפגוש אותי בחוץ, שרק יהיה איתי ויחזיק לי את היד. אני מתנפלת גם על הכלבה כמוצאת שלל רב של יכולת תמיכה.

עכשיו מה שנותר לי זה לחכות שזה יעבור, שהשיעור הזה ייגמר ותהיה הפסקה. עד השיעור הבא.
מזל שביום ראשון המורה שלי חוזרת. 

בימים אלו אני מדוכאת טילים. פחות בגלל הטילים ויותר בגלל ההורים. הם שוב טסו למולדתי שבמזרח אירופה, לקצת יותר משבועיים, לטייל בנופים בתוליים ברומניה הבלתי מקולקלת. 

השבוע הראשון להיעדרותם היה ממש סבבה. הרגשתי את המשפחה הקטנה שלנו מתחזקת, היה לי חופש לא לדאוג גם להם כשהטילים התחילו, ובאופן כללי שמחתי בשבילם שהם מגלים מקומות חדשים בארץ ישנה. 

השבוע השני הוא משהו אחר לגמרי. כבר בשישי הרגשתי בחסרונם, למרות שיש גם שבועות שאנחנו מדלגים על ארוחת שישי, אפילו אם הם בארץ. המרחק חידד את הגעגוע שהפך לאט להיסטוריה. בשבת בערב הם התקשרו לספר שהם חזרו מוקדם יותר לבוקרשט והטיול הפסיק באמצע כי הם רבו עם החברים-כמו-משפחה-שלנו איתם יצאו לטיול. ריב מכוער במיוחד שבו כנראה נאמרו דברים מאוד קשים. אני רק יכולה לתאר את השתיקה שאפשר לחתוך בסכין במשך שש שעות הנסיעה חזרה. לא הייתי רוצה להיות שם. 

החרדה מהטילים, האזעקות ותחושת המיאוס מהמצב הזה עברה להתעסקות אובססיבית בריב המשפחתי הזה. אני כל הזמן בקשר עם בנות הדודות שלי, כאילו לאשר שהקבוצה המשפחתית שלנו לא מושפעת מהריב ואנחנו קרובות מתמיד. כל אזעקה מתקשרות או מסמסות ומרוצות רק מזה שכולם בסדר וזכינו לעוד יום. יום מבאס מהתחת אבל עוד יום. 

אז אני מדוכאת ולכל מי שמכיר את ההרגשה זה נראה שהיא לעולם לא תחלוף. הכל שחור והכל יהיה שחור. עדיף לישון או להיעלם, הכל עדיף מהתחושה המתמשכת הזאת של אבדון וחוסר תקווה. הייאוש נעשה הרבה פחות נוח כשההורים רחוקים. אין לי כוח לעשות כלום, לקדם דברים, אפילו להחזיר דברים לקדמותם. אין לי כוח לצאת מהמיטה, שלא לדבר על מהבית. כל יציאה במצב הזה גורמת לי למחשבות בלתי פוסקות לגבי איפה כדאי להסתתר אם תהיה אזעקה. ועכשיו? ועכשיו? ועכשיו?

הנחמה היחידה היא שמצבי הרוח שלי משתנים מספיק תכוף כדי שיהיו הבלחות של אוש. הוא אמנם נראה רחוק עכשיו אבל הוא מאפשר לי להיאחז בידיעה שהוא שם כשנדמה שאין למנהרה הזאת סוף ולא חודר שום אור. אחר צהריים אחד של נסיעה לאיקאה ושידה שהרכבתי לגמרי בעצמי והיא עומדת עכשיו לצד מיטתי, משענת לספר וכס למנורה רומנטית עם שרשרת ברזל להדלקה ולכיבוי. קבוצת התמיכה למשורוולים.

כמו שקרוב משפחתי, לאונרד כהן, שר:

There is a crack in everything
That's how the light gets in

בוא כבר אור, תמצא את הסדק שלך להיום. רק להיום. 

עדכון יום חמישי: איזו הקלה, איזה שקט, כמה אור!