בימים אלו אני מדוכאת טילים. פחות בגלל הטילים ויותר בגלל ההורים. הם שוב טסו למולדתי שבמזרח אירופה, לקצת יותר משבועיים, לטייל בנופים בתוליים ברומניה הבלתי מקולקלת. 

השבוע הראשון להיעדרותם היה ממש סבבה. הרגשתי את המשפחה הקטנה שלנו מתחזקת, היה לי חופש לא לדאוג גם להם כשהטילים התחילו, ובאופן כללי שמחתי בשבילם שהם מגלים מקומות חדשים בארץ ישנה. 

השבוע השני הוא משהו אחר לגמרי. כבר בשישי הרגשתי בחסרונם, למרות שיש גם שבועות שאנחנו מדלגים על ארוחת שישי, אפילו אם הם בארץ. המרחק חידד את הגעגוע שהפך לאט להיסטוריה. בשבת בערב הם התקשרו לספר שהם חזרו מוקדם יותר לבוקרשט והטיול הפסיק באמצע כי הם רבו עם החברים-כמו-משפחה-שלנו איתם יצאו לטיול. ריב מכוער במיוחד שבו כנראה נאמרו דברים מאוד קשים. אני רק יכולה לתאר את השתיקה שאפשר לחתוך בסכין במשך שש שעות הנסיעה חזרה. לא הייתי רוצה להיות שם. 

החרדה מהטילים, האזעקות ותחושת המיאוס מהמצב הזה עברה להתעסקות אובססיבית בריב המשפחתי הזה. אני כל הזמן בקשר עם בנות הדודות שלי, כאילו לאשר שהקבוצה המשפחתית שלנו לא מושפעת מהריב ואנחנו קרובות מתמיד. כל אזעקה מתקשרות או מסמסות ומרוצות רק מזה שכולם בסדר וזכינו לעוד יום. יום מבאס מהתחת אבל עוד יום. 

אז אני מדוכאת ולכל מי שמכיר את ההרגשה זה נראה שהיא לעולם לא תחלוף. הכל שחור והכל יהיה שחור. עדיף לישון או להיעלם, הכל עדיף מהתחושה המתמשכת הזאת של אבדון וחוסר תקווה. הייאוש נעשה הרבה פחות נוח כשההורים רחוקים. אין לי כוח לעשות כלום, לקדם דברים, אפילו להחזיר דברים לקדמותם. אין לי כוח לצאת מהמיטה, שלא לדבר על מהבית. כל יציאה במצב הזה גורמת לי למחשבות בלתי פוסקות לגבי איפה כדאי להסתתר אם תהיה אזעקה. ועכשיו? ועכשיו? ועכשיו?

הנחמה היחידה היא שמצבי הרוח שלי משתנים מספיק תכוף כדי שיהיו הבלחות של אוש. הוא אמנם נראה רחוק עכשיו אבל הוא מאפשר לי להיאחז בידיעה שהוא שם כשנדמה שאין למנהרה הזאת סוף ולא חודר שום אור. אחר צהריים אחד של נסיעה לאיקאה ושידה שהרכבתי לגמרי בעצמי והיא עומדת עכשיו לצד מיטתי, משענת לספר וכס למנורה רומנטית עם שרשרת ברזל להדלקה ולכיבוי. קבוצת התמיכה למשורוולים.

כמו שקרוב משפחתי, לאונרד כהן, שר:

There is a crack in everything
That's how the light gets in

בוא כבר אור, תמצא את הסדק שלך להיום. רק להיום. 

עדכון יום חמישי: איזו הקלה, איזה שקט, כמה אור!

היום הייתי בברית של הבן של חברתי. מזמן לא הייתי בברית שנערכה כהלכה, ביום השמיני ללידת היורש. גם לא פגשתי עדיין זוג הורים שהצליח לשמור את שם היילוד לעצמו עד לטקס עצמו.

האמת היא, שעם כל ההתנגדות שלי לאקט עצמו, לא יכולתי שלא להתרגש מהמעמד. חשתי את משק כנפי ההיסטוריה והמסורת היהודית. לא יכולתי שלא לדמיין שיש בזה משהו משמעותי, שהופך את התינוק לחלק ממשהו גדול ממנו, כמו קעקוע שבטי (רק למה דווקא בזין פור קרייסט סייק???). משהו בכיסא של אליהו הנביא, בטלית בה התעטפו האב והסנדק, בברכות הפשוטות שכל יהודי מזהה, במעגל הזה שמקיף את המשפחה.

עם כמה שקיוויתי שהאם המאושרת תעצור הכל ותגיד "אדוני המוהל/רופא, תניח בבקשה את המזרק והסכין ותתרחק לאט מהבן הקטן שלי", לא יכולתי להתעלם מכך שאני מתרגשת באמת ובתמים. האב, שהחזיק ובירך את בנו, נחנק מדמעות. את המבוכה שלו ליטפו מבטים של אהבה מכל מי שנכח. הייתה שם המון אהבה באולם. שמחתי מאוד בשביל חברתי, היא הבנאדם הכי קולי שאני מכירה, אפילו הלידה שלה נשמעת כמו סיפור סופר קולי שעדיין רק ליקטתי את פרטיו פירורים מפי הסבתא. יש לה בעל מקסים ורגיש, סביבה תומכת ואת עצמה, והיא באמת חזקה כל כך.

תוך כדי שאני כותבת אני בוכה. אני מתמלאת גם עצבות. לא על עצמי, גם אני זכיתי למשפחה הטובה ביותר שיכולתי לאחל לעצמי. אני בוכה כי בכל לידה (ויש המון כאלו סביבי, זו ממש מגיפה) אני מרגישה כאילו אני כמעט מאבדת משהו. פתאום, ביום אחד, יש לאמהות הטריות הללו משהו שחשוב להן יותר מעצמן.

אני מתרגשת איתן ואני שמחה ואני מדברת תינוקית ואוהבת את הוולדות ומתרגשת בעצמי מהפלא הזה, עד כדי דמעות. מייד אחר כך אני לוקחת צעד לאחור ומתרחקת. פחד הפרידה משתלט עליי. כמו שהפסיכו אומרת "את פוחדת ממה שכבר קרה מזמן".

אני יודעת שלפני שאמא שלי נולדה, הייתה לה אחות בכורה. היא לא הספיקה לקבל שם ומתה כעבור פחות משבוע מלידתה. אמא שלי נולדה לאחר שנה אחת בלבד, לאמא שכבר איבדה בת אשר לא הספיקה לחיות. שמונה שנים אחר כך אמא שלי איבדה את אמא שלה. האסונות המשפחתיים הללו, מוות של תינוקת ומוות של אם, כמו נחקקו בה ועברו אליי. אפשר להרגיש את הצער המודחק, את החרדה מיצירת חיים שעתידים להילקח בצורה אכזרית ואכזרית יותר. זה כבד. כבד כמעט כמו 2000 שנות גלות.

בחודש ומשהו האחרונים אנחנו מחפשים לקנות יחד דירה. אהוביק אומר שאין כרכוש משותף כדי להצהיר על שותפות רשמית. אני עדיין רוצה את האקט הסמלי של הטבעת אבל בינתיים נאלצת להסתפק ברומנטיקה של בנקים למשכנתאות.  

ההורים שלי רכשו את הדירה הראשונה שלהם לפני 25 שנה, ב-1988, כשלוש שנים לאחר שעלינו ארצה. באותה תקופה ממש ביקרה אותנו אישתו של סבא שלי, שהיא לא סבתי הביולוגית אמנם אך היא לגמרי הדבר האמיתי בעיניי. אחרי חודשים שבהם אמא התרוצצה בין מתווכי דירות היא מצאה משהו שהיה נראה מתאים למשפחתנו הקטנה. הראשונה שביקרה בה הייתה סבתא מיוארה.

דירת שני החדרים וחצי ברחוב על שם פילוסוף יהודי הולנדי הייתה בשבילי הבית הכי יציב ומשמעותי. אבא התנדב להיות ועד בית פעיל והיה קורא מדי חודש את שעוני הצריכה של המים החמים, שהגיעו לכל הדירות לאחר חימום בדוד סולר. שם צבעתי את החדר שלי בשפריצים של סגול וצהוב, ציירתי על כל הקירות בפחם שחור לבנים של חומה, הדבקתי שכבות על גבי שכבות של עיתונים, ועוד מי זוכר מה עוד. החצי חדר הזה, עם הארון קיר שהיה לכולם בניינטיז, היה גם החדר האטום במלחמת המפרץ. הנוף שנשקף מחלון הסלון הגיע כמעט עד לנס ציונה, לפני שבנו ממש מולו בניין וחסמו את כל האוויר. לפני חמש שנים בלבד ההורים שלי עברו לבית בבניין חדש יותר, כ-80 מטרים מהבית הקודם. 

עכשיו סבתא מיוארה שוב כאן, אחרי 25 שנים בהם הייתה עסוקה בהתמודדות עם סרטן השד וכריתה כפולה, בטיפול בסבא שלי שנפטר מדום לב, ובהוריה המבוגרים שאורם כבה לאט. לה עצמה אין ילדים משלה. המתיקות שלה, יחד עם הבדידות והמוות הפכו אותה לסוכרתית וחולנית,  אך רק לאחרונה היא הסכימה להזריק אינסולין ובכך עצרה את התפתחות המחלה והחיים חזרו לזרום בעורקיה ביתר שאת.

חצי יובל והנה אני עומדת להיות שותפה לרכישת דירה משלי. הלוואי שאתברך וארגיש בה בבית, אף יותר משהרגשתי בבית נעוריי. עוד אין משהו קונקרטי אבל רק החיפוש הוא כבר שמחה.

הפרחים שעל הגג עכשיו יפים עוד יותר מבשנה שעברה. הבוגנוויליה פורחת צפופה יותר, הגרניום זקוף, הסגול של הפטוניות עמוק יותר והפסיפלורה לובשת ירוק, אחרי שכל החורף עמדה עירומה. את כולם אני מקדישה לילדה קטנה, בת 10 ימים בסך הכל, שמאושפזת כעת בבית חולים דנה בבידוד. לילי אני מקווה שלא יכאבו לך הבדיקות, שתבריאי ותשובי הביתה במהרה. יש לכל הסובבים אותך מלאי עצום של אהבה לתת לך ובינתיים שולחים לך אותה מרחוק.