הזיכרון שלי לא כמו שהיה פעם. בבואי לכתוב פוסט זה, זכרתי חלק קטן מהספרים שקראתי בחודשים האחרונים. הספרייה הביתית הזכירה לי את השאר.

אז בתחילת השנה היה את גנבת הספרים, מאת מרקוס זוסאק, לקראת ההקרנה החגיגית של הסרט בארץ. עליו כתבתי כאן. 

בגזרת הקלאסיקות האל-זמניות קראתי את "הזקן והים" מאת ארנסט המינגווי, "המאהב" מאת מרגריט דיראס, ואת "נפשות מתות" מאת גוגול. את רובן קראתי כיוון שיצאו השנה בתרגום חדש, שזו תמיד סיבה טובה לקרוא קלאסיקה במבצע.

האהבה שלי לספרות רוסית של המאה ה-19 היא אינסופית אבל גוגול עורר בי סוג של תגובת נגד, ורצון לקרוא סופר יהודי מאותה התקופה פחות או יותר. אז לוויתי מחברה את "עירם של האנשים הקטנים" מאת שלום עליכם. זהו קובץ סיפורים קצרים, שבו המספר והתרבות היידישאית המזרח אירופית נוכחים במלוא תפארתם, גם אם היא מעייפת לפרקים. 

קראתי גם את הרומן הגראפי "הנכס" מאת רותו מודן, אך כיוון שטרם דנו בו בסלון הספרותי, אני מנועה מלחוות עליו דעה, כאן ובכל מקום, בטרם נשתף אחת את השנייה בהתרשמותנו. אומר רק שהיא מאיירת מוכשרת ומעוטרת פרסים, אשר עבדה עם גאונים כמו חנוך לוין, אתגר קרת וירמי פינקוס. 

חזרתי השנה גם לקרוא את ספרו הראשון של פינקוס "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" אבל לא סיימתי אותו. לא זוכרת למה, כי הוא מפעים ומצויין גם בקריאה שנייה. לא סיימתי גם את "צל עולם" מאת ניר ברעם כי הוא עייף אותי למוות. גם את "אישה - גיאוגרפיה אינטימית" מאת נטלי אנג'ייר סגרתי ואיפסנתי חזרה במדף לספרות נשית, בעיקר בגלל הפרק על פוריות וביציות מתנוונות, בו נבהלתי. אחזור אליו כשזה יהיה יותר רלוונטי. 

לטיול בפאריז לקחתי את הספר הכי גרוע שיכולתי לבחור. לולא הטיסות והקריאה לפני השינה במלון סביר להניח שהוא היה נזנח בבוז. "המלאך של פסקוואלה" מאת פול ג'. מק'אולי, הוא ספר בדיוני-היסטורי חסר חן או קסם. לא לקחתי אלטרנטיבה לקריאה אז סיימתי אותו. מה חבל שמהאפשרויות אשר בחנתי, מתוך הספרים שהביא עימו אהוביק לביתנו, נזנחו "המשחק של אנדר" מאת  אורסון סקוט גארד ו"שבט דוב המערות" מאת ג'ין מ. אואל. טוב, מה אפשר לצפות ממי שבוחרת לקחת לחופשה בברזיל את "הדבר" מאת אלבר קאמי

אז לפני שאני אעשה שטויות ואקח ספר בנות רומנטי של מריאן קיז לניתוח בשבוע הקרוב (תראו איך השחלתי את זה כבדרך אגב) אני עדיין מחפשת לשאול את "מועדון האידיוטים" של ג'ונתן קו אחרי שאהבתי מאוד את "הפרטיות האיומה של מקסוול סים". אולי זה בכלל זמן להירהורים שיתאים ל"התיקונים" מאת ג'ונתן פרנזן?

המלצות לעיצוב מצב רוח בית-חולימי ראוי יתקבלו בברכה.  אני אפילו משתעשעת עם הרעיון למצוא את "בית האלוהים" הנדיר מאת סמואל שם או את "רשימותיו של רופא צעיר" מאת בולגקוב. אוי אולי האמן ומרגריטה? ומה עם הספר שאני קוראת עכשיו "אינטואיציה - להקשיב לקול הפנימי" מאת דר' ג'ודית אורלוף? כנראה שזה טוב שאני מקיפה את עצמי בשמות ספרים וסופרים, אחרת היה לי יותר מדי זמן לפחד מהשינוי הצפוי.

לפני מספר חודשים קיבלתי מהוצאת אופוס את הספר "גנבת הספרים" מאת מרקוס זוסאק. לקח לי הרבה זמן להתחיל לקרוא אותו. קודם נתתי אותו לנועה מהסטודיו, שחזרה לאחר הקריאה וציינה שלדעתה זה יותר ספר ילדים. רק כשהתקרב מועד יציאת הסרט באותו השם, הזדרזתי לסיים אותו במהרה.

אז הספר מאוד קריא, במובן שהוא מהנה, לא מציב אתגרים שכליים יוצאי דופן, וזורם לכל אורכו בקצב מתאים. מה שפחות אהבתי זה את הקפיצות בזמן, את המידע שהמספר נותן לקורא על עתיד הדמויות, באופן קומפולסיבי כמעט. לא שיש לי בעיה עם עלילה לא כרונולוגית אבל זה נראה לא נחוץ, מפריע אפילו, ובעיקר מעצבן. 

השפה של הספר מסגירה את גילו של הסופר. היא קצת מנסה להיות מאאאגניבה, להצחיק במקומות מסומנים היטב בדפוס גדול ובולט, שלא נפספס חלילה את הבדיחה. במובן הזה הספר דומה לספר מאוד קריא אחר בשם "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" מאת רנסום ריגס, ולולא היה עוסק בגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה, סביר להניח שלא הייתי כותבת עליו. 

אז כן, הספר עוסק במשפחה גרמנית משונה. זוג הורים מבוגרים שילדיהם עזבו את הקן מאמצים ילדה קטנה שמשפחתה התפרקה. הספר נפתח בסצינה קשה שבה אחיה הקטן של הגיבורה, ליזל, מת ברכבת מרעב ומחולי. הילדה מוכת הטראומה מתאוששת בביתה החדש ומתחילה להיעזר במילים ובאב מאוד סבלני, על מנת להישאר שפויה. היא אכן גונבת מדי פעם ספר פה ושם אבל זה לא נראה לי מוצדק לקרוא לה "גנבת הספרים". אני מניחה שהשם פונה לאוהבי הספר, שיודעים עד כמה ספר הוא משמעותי להתפתחותו של מוח צעיר ועד כמה הוא יכול להיות חבר. 

הספרים אותם ליזל גונבת הם ספרים בדיוניים, לפחות עד כמה שאני הצלחתי לברר ברשת. הם נשארים בגדר שמות בלבד כמו "המדריך לחופר הקברים", "הכלב ששמו פאוסט", "המגדלור", "המשיכה בכתפיים", ללא שמות המחברים. למיטב הבנתי הם גם לא משמשים מניע בעלילה, אולי מלבד "מיין קאמפף" בו השימוש מעט ברור מאליו. זה גרם לי להיזכר בספר המשובח "אשמת הכוכבים", בו הסופר ממציא ספר בדיוני בשם "מכאוב מלכותי" ומפתח עלילה בתוך עלילה בתפירה עילית.

אוי ואבוי, אסון על ביתנו! הלכתי רגע לספריה לדפדף קצת ב"אשמת הכוכבים" האהוב, ולא מצאתי את הספר. פאק. אני אהרוג את מי שלקח ולא החזיר. נראה לי שהפעם האחרונה שבה הוא נראה בביתי היה כשהשאלתי אותו לאילני. ולמרות שהיה נדמה לי שהוא החזיר, נראה שלא כך. אוף גנבי ספרים ארורים! 

אז איפה היינו, אה. פרט חשוב שעוד לא דנו בו הוא המספר, שהוא לא אחר מהמוות בעצמו (לא מלאך המוות, סתם המוות), והמשפחה הגרמנית? היא בכלל מסתירה יהודי במרתף, יהודי שמתחבר רגשית לילדה, היות ושניהם בלתי רצויים במשטר הנאצי ושניהם עברו טראומות נוראיות ורעב ומוות. אז יש לנו ספר שבו גרמנים הם מאוד מסכנים כי מפציצים אותם ורודים בהם ובכלל החיים שלהם מאוד דלים והם עניים ואין להם מה לאכול חוץ ממרק אפונה אבל הם מקללים כל הזמן באופן חינני, כך שאי אפשר שלא לרצות לחבק אותם.

בוהו, סליחה מכל חסידי אומות העולם הגרמנים, אבל כל השאר היו חתיכת חארות (ונאצים). אני לא חושבת שספרים אמורים לייצג שום דבר חוץ מאשר את מה שקורה בהם אבל הסיפור על הגרמנים עם המצפון וההקרבה יורד בגרון בערך באותה קלות שבה אני אוכלת את זה שהמוות הוא ישות חושבת ובעצם נורא מסכנה. המספר לא כל כך רוצה לעשות את עבודת איסוף הנשמות, וכדי להצליח לקום בבוקר מהמיטה הוא חייב להתכחש למעשיו ולדמיין הכל בצבעים פואטיים עד להחליא. כל העניין הזה מצופה יותר מדי שוקולד מכדי לשדר כנות, מצרך יקר ונדיר, אך כשנתקלים בו יודעים בלי צל של ספק שזה זה.

גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק
הוצאת אופוס 488 עמודים 

בשישי הקרוב אני מתכוונת ללכת לאירוע "החלפת ספרים ובירה - הכובען המטורף" ואם תבואו אני לא בטוחה שתזהו אותי בגלל הכובע והעניבה שכולם ילבשו אבל בכל זאת מקווה שאולי כן. 

מתישהו בפברואר-מרץ של 2008 הפך חברי הבלוגר ELN לעורך אתר תל אביב סיטי ולווייניו בתפוצות. מייד התנדבתי למלא את מקומו ככתב ארוחות הבוקר, ותחת עריכתו התחלתי לכתוב טור בשם "בוקר טופ". באותו הקיץ נסעה סיטי בלונד לטיול ארוך ארוך בדרום אמריקה והיה צריך למלא גם את מקומה בטור "לאנץ' ב..." אני כבר הייתי בעמדת המתנה והתקדמתי מטאורית מארוחות בוקר לארוחות צהריים עיסקיות. כי כמה ביצים אדם באמת יכול לאכול? 

בתחילת אוקטובר אילן היה צריך לסיים את התזה שלו והוא העביר לי את השרביט שכלל שתי שעות עבודה ביום, עד אשר יהיה פטור מחובות אקדמיים שונים ומשונים. עד אז הספקתי כבר לכתוב 49 כתבות. היום עברתי עליהן כדי לשומרן בתצורתן המקורית וזכרתי במדוייק עם מי אכלתי כל אחת מהן ואם השף היה מפנק או אנטיפט. זה היה ג'וב מגניב להיות מבקרת מסעדות, ולקחת אנשים שחפצים ביקרי לארוחות שחיתות. האמת היא שאין שום קשר לעובדה שהאוכל הוא בחינם, זו התחושה שאת בר סמכא בתחום, לפחות בעיניי עצמך. הגדלתי לקחת את עצמי ברצינות תהומית ולקרוא ספרים במושגי בישול צרפתי או לשתות את הקפה ללא סוכר, רק כדי להעריך נכונה את הטמפרטורה אליה מכוונת מכונת הקפה. 

היה לי כיף לחיות ולעבוד בבועה של תל אביב סיטי, שהיה אתר קטן אבל מגניב, ללא ציפיות או תקציב אבל עם מספר מכובד של קוראים. תחילה חתמתי בתואר "עורכת אורחת" אבל כל כך רציתי שזה יהפוך קבוע. מזל שלאילני היו תוכניות אחרות והוא טס איתן לקמברידג'. זה קידם אותי למעמד עורכת בפועל אבל הייתי צריכה ללמד את עצמי איך לערוך. אני טובה בלהעמיד פנים שאני יודעת יותר טוב, גם אם אני לא יודעת. זו תפאורה מודבקת שמחזיקה מעמד רק למראית עין ועד שמגיע מישהו שקולט את האשליה. לא היה לי ממי ללמוד וקבעתי בדרך את החוקים לגבי טהרנות לשונית, בדיקת פרטים, הדרכה של כותבים ושל עורכי משנה. זה היה ואן וומן שואו במשרה חלקית והאמת היא שבהתחלה הייתי צריכה להשקיע הרבה יותר שעות ממה ששילמו לי עליהן, רק כדי להשתלט על הכל. זו הייתה הפעם הראשונה ששילמו לי כדי שאעסוק במילים, גם אם הן של אחרים.

עם העבודה כעורכת ירדה גם כמות הכתבות שכתבתי בעצמי. יכולתי לבחור את כל המשימות הכי שוות אבל בפועל בחרתי את מה שעניין אותי וכתבתי גם על דברים הזויים כמו פלסטרים. אני קוראת עכשיו את הכתבות לאחור ואני גאה שכתבתי אותן מצחיק, נוגע, כן, קיטשי או פסאודו שנון. לערוך זה משהו אחר לגמרי, זה הרבה יותר אפור ורפטטיבי. זה נראה כמו ההפך מיצירתי כי צריך להפוך דברים לבהירים, לרווח בדחיסות של טקסט, להשמיט דברים שנראים אולי גאוניים אבל לא זורמים איתו. זה עיסוק קצת כפייתי ורק בדיעבד נדע איך זה השפיע על הכתיבה שלי. יותר מפרנסה אני מרגישה שזה שיעור חשוב שאני צריכה לעבור. 

בארבע השנים שעברו העלאתי לאתר יותר מ-4000 כתבות. רובן מכתבים כמוני, שכתבו ביקורת או סיקור, חוויות. חלקן שיפוץ הודעות יח"צ או תוכן שיווקי אחר. זה יותר מ-3 כתבות ביום, כל יום, כולל סופי שבוע, בלי הפסקה. תמיד ליווה אותי הרעיון הבלוגרי, שאנשים מתעניינים במה שעובר על הזולת ושכתיבה אישית יכולה להעביר הרבה יותר מאשר אפשר להעביר בכתיבה חדשותית. 

האתר הפסיק לפעול בדיוק כשקיבלתי מאילנה את הבייבי שהיה שלה. יכול להיות שהפוסט הזה הגיע כי זה הרגע הראשון שבו אני מרימה את הראש לשאוף אוויר ולהגיד שלום יפה לתל אביב סיטי שלי.

* תמונת הפרופיל שלי, אגב, צולמה בביקורת הראשונה בקפה נונה, ומלווה את הפרסונה הכותבת שלי מאז.