אחד הדברים שאני חושבת עליהם באובססיביות מה, זה מתי בדיוק זה קרה. כאילו זה משנה משהו.
הייתי בוודאות בת 14. כמה בת 14? הדעות חלוקות. בסוף כיתה ח' עשיתי קרחת. על אפס, קרחת קרחת.
אמא שלי נבהלה וישר לקחה אותי לסלון פיאות שבה עבדה שכנה מקומה 3.
רוב הקיץ בין כיתה ח' ל ט' הסתובבתי עם פאת קארה מפוארת, שבה נראיתי פחות או יותר כמו שר ב mermaids

באותו קיץ היינו אמורות לטוס לארה"ב בפעם הראשונה אבל אמא שלי השתמשה בתירוץ של עונש על הקרחת כדי להמיר את הנסיעה המרגשת בביקור מולדת ברומניה. אז נסענו לרומניה, אמא, אני והפיאה של שר, וכולם חשבו שיש לי פתאום שיער ממש סמיך ומבריק.

כבר באותו קיץ נסעתי לאילת עם חברה שלי' טלי, בת ארבע עשרה וחצי לכל היותר.
היה ממש ממש חם באילת. אני זוכרת את הרוח שהייתה כמו פן תמידי לתוך פנים שלי.

מלכתחילה נסענו לאילת כי טלי הכירה איזה מדריך רכיבה, שעבד במה שהיה פעם חוות מערב פרוע קצת מחוץ לאילת, לכיוון טאבה. הוא היה בדואי. מייד אחרי שהגענו באוטובוס מהביל תפסנו טרמפ לכיון החווה ושם הבדואי שאין לי צל של מושג איך קראו לו קיבל את פנינו. הוא וטלי התחילו מייד להתגפף ואני נהייתי צלע שלישית מיותרת. אז ההוא קרא לחבר שלו, גם בדואי, שיעסיק אותי כדי שאעזוב את טלי בשקט. הוא לקח אותי לחדר שלו, שהיה בקומה השנייה בתפאורה הזאת של המערב הפרוע, שנועדה למשפחות עם ילדים אשר באו לשם במשך היום, לשיעור רכיבה וחוויה של ראנץ'.

אני לא בדיוק זוכרת את זה אבל נראה לי שהוא מייד התחיל לשלוח ידיים ואני התחלתי להדוף אותו בכל פעם שהוא ניסה. הייתי לבד, בלי מקום לגור בו, בלי חברה להגיד לה אז לא קמתי והלכתי. זה נמשך ככה כל הערב. הוא מנסה, אני הודפת ומנסה לדבר. גם לו אני לא זוכרת איך קראו, אבל אני חושבת שהיה לו שם מקורי כזה, לא מוחמד או משהו ברור מאליו. גם הוא היה מדריך רכיבה. באיזה בוקר הלכנו לראות אותם רוכבים בזירה אבל אני לא חושבת שביקשתי לרכב. בשנה שלפני זה נפלתי מסוס והעדפתי לראות סוסים מעבר לגדר.

למחרת טלי ואני התאחדנו והלכנו לאכול ארוחת בוקר במכולת קטנה ולא רחוקה מהראנץ'. אני זוכרת את הטעם של הסנדוויץ' בגט שאכלתי באותו בוקר ובבוקר שאחריו. היה להם סנדוויצ'ים שהוכנו במקום ואני ביקשתי בשלי פסטרמה ומיונז ועגבניה, עם טיפה מלח. אני כמעט יכולה לטעום את זה גם היום.

שאר הדברים מאותו היום קצת יותר מעורפלים. אני זוכרת שיצאנו, טלי ואני, לעיר בערב. בדרך חזרה בלילה תפסנו טרמפ באוטו עם שלושה בחורים. נהג מקדימה והשניים האחרים מאחור. טלי עלתה מקדימה ואני הייתי סנדוויץ' בין השניים האחרים. אחד מהם הוציא את הזין שלו ושם עליו את היד שלי. לא התנגדתי. אחר כך הוא דחף את הראש שלי למטה. נראה לי שהנהג ניסה את אותו הדבר על טלי. היא התנגדה והתחילה לצעוק ואז גם אני סירבתי להמשיך למצוץ. אז הם הורידו אותנו באמצע הכביש המהיר, אלוהים יודע כמה רחוק מהראנץ'. אני זוכרת שהזין של ההוא שהוציא אותו וניסה לגרום לי למצוץ לו בכוח היה בצבע לבן מאוד, רופס והרגיש, כמו נחש קר.

כשסוף סוף הגענו לראנץ' התפצלנו כל אחת לחדר של האביר על הסוס שלה. כנראה שבזבזתי את יכולת ההתנגדות שלי כי בחדר פחות ופחות הצלחתי להדוף אותו. באיזשהו שלב הוא היה מעלי והשיר ברקע היה smooth opperator של SADE. הרגע הברור הבא היה חדירה כואבת. את הזין שלו לא ראיתי, רק הרגשתי וקפצתי כנשוכת נחש, נמלטת אל המקלחת הפתוחה בקומה. זה כאב ברמות של פירסינג ובמקלחת ירד לי הרבה דם מהכוס. באותו רגע כבר סיפרתי לעצמי שזה מגניב שאני כבר לא בתולה בגיל 14, שיהיו לי חיי מין מעניינים. הכישרון לשקר כדי לשרוד נכנס מיידית לפעולה. בפועל נשארתי שם מתחת למים משהו כמו שעה, מנסה לוודא שאף אחד לא יישאר ער וירצה לאנוס אותי שוב.

התקוות נשאו פרי ומצאתי אותו ישן, נרדמתי על הרצפה, על שק שינה. בבוקר התעוררתי לבד, הוא כנראה הלך לסוסים. גיליתי על המיטה עוד כתם דם ואני עוד זוכרת שהתביישתי, כאילו אני רציתי את זה, כאילו הייתי אשמהת כאילו זו פאדיחה שהייתי בכלל בתולה. חוץ מזה הפיאה איתה ישנתי תמיד הייתה רק בחצי הדרך. הדמות נקרעה, האמת נחשפה והיה צריך הרבה מאמץ מודע ותת מודע כדי לטשטש אותה. עד עכשיו לא באמת התמודדתי איתה. לחברות האחרות סיפרתי שפגשתי תייר מדנמרק על החוף, ואפילו בראש שלי הכל היה בהסכמה ומתוך רצון.

אני לא לגמרי מבינה כמה השפעה היה לסיפור הזה על החיים שלי אבל משהו שמדחיקים חזק נוטה לעשות בלאגנים בפנים. הוא צץ עכשיו כמעט בלית ברירה. הרחם שלי הפך לנושא בוער בגלל הרצון להיכנס להריון. נראה שהסיפור הזה נתקע לי מטאפורית ברחם ואני מוכנה עכשיו לספר אותו, להתמודד ולהשתחרר, בתקווה, לאחר עיבוד הטראומה.

אני לא אשמה במה שקרה, הייתי ילדה, גם אם מופרעת ולא שומרת על עצמי זה לא נותן זכות לאף אחד לגרום לי לגעת לו בזין, למצוץ לו וכמובן גם לא לאנוס אותי. עכשיו אני כבר לא ילדה, אני כבר יודעת לשמור על עצמי, לא חייבת להתחבא מאחורי דמויות ופיאות. עכשיו אני חזקה כדי לעבד את הכעס, לחיות את הטראומה שלא חייתי בזמן אמת ולהשאיר אותה מאחור. הייתי בת 14, ילדה, אני לא אשמה.

לא עשיתי שום דבר שמגיע לי עונש בגללו, מגיע שיהיו לי הריונות תקינים וילדים בריאים. הרחם שלי לא מורעל. אני חייבת להוציא את הסיפור הזה לאור, בשבילי קודם כל וגם בשביל להכיל את המשפחה שלי. לתת לעצמי צ'אנס להיפרד מהבדידות, מההסתרה. לתת לאנשים שרוצים את טובתי להיכנס פנימה בלי להרים מחיצות.

אתם עדים.

ראיתי לאחרונה שני סרטים. הראשון בקולנוע, "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר עם בן אפלק. חוץ מהעובדה שזה אחד הסרטים הגרועים של דיוויד פינצ'ר (מועדון קרב בין השאר) מה שהוא הזכיר לי זה סרט ישן עם ג'וליה רוברטס כאישה מוכה ועוד סרט עם הריסון פורד שאשתו נעלמת. מלבד זאת בן אפלק והשחקנית הראשית מתחרים ביניהם מי השחקן הכי גרוע אי פעם, לידם אפילו ניל פטריק האריס נראה כשחקן שייקספירי. בכל זאת זה לא היה בזבוז שלם של הזמן שלי, כי הייתה גם מטאפורה קיצונית לגבי חיי נישואין ועל כמה נזק הם יכולים לגרום אם לא שמים לב. אני מרגישה שהמודעות בחיי הנישואין, למרות קשיים שנראים בלתי עבירים, הופכים אותי לאדם טוב יותר לעצמי, לסביבה, לבעלי. קשר אמיתי ומחוייב זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים ואולי גם החשוב ביותר.

הסרט השני היה "חייו הסודיים של וולטר מיטי" הערב. אני די בטוחה שלא אעשה ספויילרים בפסקה הבאה. יש לי מין כוח על שכזה, לא לעשות ספויילרים לסרטים או ספרים או דברים. בכל מקרה וולטר מיטי הוא בנאדם מגניב, שאיבד חלק מהמגניבות שלו בגלל הנסיבות אבל בפנים הוא עדיין מגניב והנסיבות יוצאות הדופן החדשות מכריחות אותו לחזור ולעשות דברים שיש בהם מעט ביטחון והרבה יופי. אולי בעצם הרבה ביטחון והמון מקריות ותהליך של שיחרור מהעולם התאגידי. זה מזכיר לי חברה שטסה לנורווגיה כי שם היא מצאה אהבת חיים ואז היא עזבה את תל אביב כי היא מאוד יקרה ועברה לאשקלון אבל הוציאה את הכישרון והיא עושה את מה שהיא באמת רוצה ואת מה שהיא הכי אוהבת וטובה בו. 

בין שני הסרטים הייתי בסדנת יצירה חופשית של חגית, שהיא ישרא-בלוגרית אלילית. בניגוד לסדנאות יצירה מקובלות, חגית אירגנה משהו שנקרא "לצאת מהקווים", זה כמו שזה נשמע סדנה יותר משחקית ויום מאוד נינוח. כל אחת קיבלה שתי סדנאות באקראי. הסדנה הראשונה הייתה "השלם וחלקיו" עם עידית אייזנר שהיא גם אגדה שהכרתי פעם בגילגול שלה כמעצבת אופנה. עכשיו היא עושה הרבה קולאז'ים וגם מחברת מילים. בסדנא שלה גזרנו ממגזינים, עיתונים, אנציקלופדיות ישנות ודפים מעוצבים לכדי לוח השראה. הלוח שלי היה מאוד נשי עד פמיניסטי. היו שם סופרג'יסטיות צועדות בתחילת המאה ה-20 ונשים עובדות בעבודות בית, קצת עירום נשי שאני חייבת, חתיכות של פרי, ירק ודפים עם מרקם אקראי, כל זה בצבעים של מגזין מארי קלייר הנערץ. 

למרות שחברותיי הטובות ביותר השתתפו יחד איתי ביום המשחרר הזה, ידעתי שאת העבודה עצמה אני רוצה ליצור לבד, בשקט ובתקשורת מועטה. אפילו בשולחן נפרד. הצרכים האלו עוררו מתוכי אישה אנוכית וכך שמרתי לידי את החומרים שאהבתי (המגזין והוואשי טייפ עם המסגרות) ולקחתי מכל מה שסביבי, בלי לשאול אם מישהי אחרת צריכה. הכל היה בשבילי ורק אני הייתי בסדנה.

ההפתעה שלא ציפיתי לה הגיעה כשנתבקשנו להפוך את לוח ההשראה ולגזור ממנו גלויות גלויות ומה שיוצא יוצא. ביניהן לקבל גלויה אחת מקולאז' של זו שיצרה משמאלי בשולחן. אני מאשימה את זה שמרוב התלהבות התחלתי לחתוך בלי סדר ובצורות וגדלים משונים אז יצאו לי חלקים שהתחברו בגדול אבל בקטן הם נראו לא טוב, לא הרגשתי שום קשר אליהם. הם לא היו סתם תלושים ומקריים אלא חיוורים ולא מחוברים. ביקשתי שוב לוח השראה וניסיתי להדביק את הגלויות בחזרה, לא בדיוק בדרך שבה יצרתי אותן בקולאז' המקורי אבל בהקשרים חדשים. התוצאה הייתה אפילו יותר מאכזבת. קיפלתי את לוח ההשראה לתוך הפח.

נזכרתי בדברי חגית, שהדגישה שהתוצר לא חשוב בכלל, שהכוונה היא להתנסות, לעשות טעויות ולהיות מודעות לתחושות שהסדנאות יוצרות. אז ניצלתי את החופש והשארתי את הסדנה חופשייה מתוצאה, לומדת שאני עכשיו מתקשה לחלק, ושואפת לראות את התמונה הגדולה, שנוצרת בלי מחשבה אך באופן אינטואיטיבי, והקשר שלי אל השלם לא מאפשר לי לפרק אותו לחלקיו.

בסדנה השנייה פגשנו את דינה ארגוב, הציירת והאמנית, בפרוייקט מאטריושקות, הידועות יותר כבבושקות, הבובות הרוסיות שנחבאות אחת בתוך השנייה, הולכות וקטנות. הבובות הללו בכלל הגיעו מיפן והובאו לרוסיה מתישהו באמצע המאה ה-19. כיוון שהצורה של המטריושקה כל כך פשוטה, ואפשר למלא אותה בכל העולה על רוחינו, היא הפכה לדמות פולקלורית ויצירתית כמו קנבס סימטרי ומוקטן. התחלנו עם קווים כלליים של ציור אישי, כשעל הרצפה מפוזרות יצירות וקלפי משחק של דינה. 

הקווים שלי היו מאוד נחושים מהתחלה וכך הונצחה חוסר הסימטריה והיעדר ההיסוס שלי. הנחתי את הבסיס ליצירה ואז נתבקשנו להעביר ימינה את הציור שלנו, למשתתפת אחרת, כדי שהיא תוכל להוסיף לנו אלמנטים וצורות שהיא רואה בעייני רוחה. את המאטריושקה שלי העברתי כשהפנים שלה לגמרי צבועות וחסרים בה עיניים. במהלך שעה וחצי המשכנו להעביר הלאה את הציורים, בבחירות אקראיות שונות, מנסות להבין את רוחה של המאטריושקה החדשה, לזרום או לשנות אותה לגמרי. להוסיף או להסתיר פריטים. לבסוף חזרנו למאטריושקה המקורית לפינישים אחרונים. אהבתי את העיניים שהכניסו לפרצופה הקטן והצבוע שכבות אבל הן נראו לי קטנות מדי ואני בתקופה של עיניים גדולות, עם משקפיים או בלי בכלל, אז הגדלתי וחוץ מזה הייתי מאוד מרוצה מהתוספות. 

אני לא יודעת בשלב הזה לאן אני הולכת הלאה במה שאני עושה. אני רוצה לקחת את החודשיים שלושה, כמה שיידרש, כדי להיפרם, לצאת מהקווים, לעשות אמנות וללמוד דבר או שניים גם על חיים בוגרים. בסוף שבוע הראשון שלי כמשוחררת מעבודה ומעריכה, אני מוצאת דחף לכתוב והנה שישי ופוסט ראשון שאותו לא אערוך ולא אקרא לפני שאשחרר לבלוג. משהו שלא עשיתי יותר מדי זמן.

לא נולדתי שונה. דווקא הייתי די סטנדרטית בתחילת החיים שלי, עד שבכיתה ב' פיתחתי ניצני שדיים. במקביל התחלתי ללכת בימי ראשון לחוג עברית ומקהלה, בבית הכנסת הגדול בבוקרשט. ההורים שלי בדיוק הגישו מסמכי בקשה לעלייה לארץ, בשיאה של הדיקטטורה הקומוניסטית.  

גם בבית הספר הכללי הבנתי שאני שונה משאר התלמידים. הם לא הבינו מה אני מבלבלת במוח על "חג פורים" ולא הכרתי עוד ילדים שסבתא שלהם הכינה הומנטאעשן (אוזני המן ביידיש). תהליכי פרידה מהילדות, מכל מי שהכרתי, מהמקום והשפה בהם נולדתי, התחילו להתגלגל.

תחילה הלכה סבתא. היא חלתה בסרטן שד גרורתי וחזרה לעיר הולדתה כדי שאחותה תסעד אותה. ממשפט פה, משפט שם הצלחתי להבין שמצבה מתדרדר והולך, שהיא כבר לא יכולה להתרומם לבד מהמיטה. אחרי כשנה, בדצמבר, היא מתה, מבלי שראיתי אותה מאז שחלתה ומבלי שנפרדתי ממנה. אבא קיבל שיחת טלפון, זעק זעקה גדולה, התפרק ומירר בבכי שלא יכול היה להתנחם ממנו.

קראו לה מלניה אבל אני קראתי לה איטה וכשהייתי מבקרת אצלה כילדה היא הייתה נותנת לי לקפוץ על הספות והמיטות, לאכול ממתקים ולהישאר ערה עד מתי שרציתי. היא מאוד אהבה אותי ואני הייתי מאוד קשורה אליה. היא ליוותה אותי ביום הראשון ללימודים בכל שנה, והייתה שם כדי לראות אותי מקבלת פרס ראשון בהצטיינות בכל סוף שנה. 
 

בקיץ, חודש אחרי יום הולדתי התשיעי טסנו דרך דמעה שקופה ונחתנו בפלנטה אחרת לגמרי. ללא ספק חופשית, חמה ומזמינה אבל עם בעיות לגמרי אחרות. ידעתי את האותיות העבריות אבל לא לימדו אותנו לחבר ביניהן. שרתי שירי חגים אבל לא הבנתי מה הם אומרים. אחרי שגרתי בחדר אחד עם ההורים, עכשיו היה לי חדר לבד לעצמי, שהיה גם הממלכה שלי אבל תמיד השארתי את דלתה פתוחה, כדי לא להיות לבד מדי.

בסתיו של אותה השנה קיבלתי מחזור והגוף שלי השתנה. השדיים התמלאו, האגן התרחב. נראיתי שונה מבנות גילי והייתי גבוהה מהן לפחות בראש. בתוכי היו חלקים בוגרים ומסתגלים אבל עם ההישרדות והחוזק הייתה בדידות גדולה ותחושה שאני לא שייכת לשום מקום, לא לעולם הילדים, לא לעולם המבוגרים, לא ישראלית אבל כבר לא רומנייה.

את הפרידה הבאה חוויתי בקיץ 87, כשהייתי בת 11. חלום קטן התגשם. הורי חסכו מספיק כסף כדי לשלוח אותי לחופשת קיץ אצל הסבים-רבים שלי, בבית הישן שלנו בסמטת הדומדמניות. כשנחתתי גיליתי שסבא-רבא שלי כבר על ערש דווי. האלצהיימר ניתק אותו מהעולם. לרגעים היה נטרף והופך אלים. הוא זיהה אותי, בערך, רק שייך אותי להורים אחרים. כמעט שלושים שנה אחרי, הבן שלו, שהוזכר בבלוג כ"דוד הרומני", מת באותה הצורה כמעט, רק עם פחות בני משפחה לצידו. 

היה זה קיץ מוזר, מצד אחד זה היה לגמרי מוקדם מדי בשבילי להיות עצמאית, להתמודד עם סבא רבא גוסס, ומצד שני הוצאתי את המיטב מהמצב והתנהגתי כמו מישהי בוגרת למדי. לבשתי שמלות ונעליים של נערה, יצאתי לקניות ולמסיבות עם חברות של אמא שלי ובעיקר נראיתי והתנהגתי הרבה יותר גדולה מכפי שהייתי. התאהבתי לראשונה בבן 14 שחיזר אחריי כמו ברומן רומנטי. אפילו המשכנו להתכתב כמעט חמש שנים אחרי הקיץ ההוא.

היו גם ימים ולילות של פחד, שאני פחות אוהבת לזכור. הניתוק מההורים שלי היה כמעט מוחלט. ברומניה היה טלפון בבית אך בישראל גרנו במרכז קליטה והיה רק טלפון אחד לארבעה בניינים. רוב הזמן הוא היה בשימוש והיינו צריכים לקבוע במכתב, שלקח כמעט שבועיים  עד שהגיע וחזר, את יום ושעת השיחה. עם כל האהבה שהרעיפו עליי, הרגשתי שחסרה לי מאוד רשת ביטחון והייתי צריכה להיות הורה לעצמי. 

לא ברור למה אמא עשתה את זה לעצמה, הפרידה הייתה לה מאוד קשה וכשחזרתי, אחרי חודש וחצי, היא סיפרה שהייתה לה התמוטטות עצבים. מכאיב ומכעיס גם מה שהיא עשתה לי - הפכה אותי לשלוחה שלה שתפקידה להיפרד סופית מהמקום בו נולדה וגדלה, מהאיש שהיה לה כמו אב, ומכל מי שהכירה ונשאר מאחור. לא יודעת אם לה היו את הכוחות להתמודד עם זה, לי בטח לא היו. ספגתי ניצחונות על הצלחות בכוחות עצמי אבל גם אספתי צלקות שהותירה הבדידות. נמלאתי תחושת חוסר ביטחון והתקבע הרעיון שמי שנשאר מאחור נעלם ונמוג, נמחק לעולם, כאילו לא היה קיים.

אני זוכרת את התקופה הזאת כתחילת הרומן שלי עם האוכל. בהיעדר ביטחון שאפשר ללכת ולחזור, שיש אמא ואבא שניתן להישען עליהם, גייסתי חבר זמין, שאין לו דעה משלו והוא לא יכול לנטוש אותי - האוכל. בכל כעס שאי אפשר לבטא, כי יכולים לכעוס עלי בחזרה ולעזוב אותי - אכלתי. בכל תחושה של התערערות פנימית חיפשתי את המתוק שישכיח ואת הבצק שימלא. השומן שהלך והתרבה טישטש את המאפיינים הנשיים שהקדימו וגרמו לי לבושה גדולה. אם אני לא יכולה להיות כמו כולן, צרה ושטוחת חזה, ישראלית, מבוססת, או טובה בלימודים אני יכולה לתלות את אי מילוי הציפיות בשומן. הוא היה שם בשבילי, זמין כדי לגרום רגשות אשמה שמכסים רגשות אחרים. 

מליון פעמים במהלך השנים ניסיתי לוותר על האוכל ועל השומן, רק כדי לחזור לזרועותיו בהיעדר ביטחון ותחושת חוזק פנימי. בסיבוב האחרון נגמלתי מהגלוטן והסוכר כאמצעי פיזיולוגי שעזר לי להתייחס לאוכל כאל התמכרות והקל על הדחף להכניס לפה את כל מה שבא ליד. לפני כמה חודשים נשברתי בגמילה ומחוג המשקל מטפס כעת בקצב המסחרר שהוא ירד. הרבה פרידות מאנשים יקרים בעבודה מחזירות אותי למקומות האלו, שבהן אם מסובבים את הראש הכל משתנה ונעלם. הפסיכו עוזרת לי לשים את מה שנראה לי כאסון בפרופורציות של מי שאני עכשיו, לא ילדה בת 11 יותר, ושהרווחתי בעבודה קשה מרכז חזק, ביטחון בעצמי וביטחון בקשרים עם אהוביק, עם ההורים, עם חברים קרובים שלא הולכים לשום מקום.  

אני לא מתכוונת לוותר ויש לי שתי חזיתות להילחם בהן. הראשונה, הקשה, והבלתי נגמרת היא להיפרד מהצורך באוכל כתמיכה נפשית, ומהשומן כמגן. יסודות הבניין יציבים, אפשר להוסיף עוד קומות של הערכה עצמית ופרגון, של אמונה שאפשר להתמודד, אפילו לשאת רגשות בלי לפחד שיהרסו אותי. בחזית השנייה אני צריכה עזרה מסוג אחר, פיזיולוגית.

בחרתי להאמין, אחרי נסיונות היו-יו של 25 השנים האחרונות, שאני לא חלק מ 3% המאושרים שמצליחים לשמור על תוצאות הדיאטה לאורך זמן והתחלתי בתהליך לקראת ניתוח לקיצור קיבה המכונה "שרוול", במטרה להגדיל את סיכויי ההצלחה שלי. עם הניתוח הם קרובים יותר ל-50% סיכוי להפחתה בעודף המשקל, ולשמירה על התוצאות לאורך זמן.

במקביל לבדיקות הרפואיות, חוות הדעת הפסיכיאטרית ומבחר בירוקטריות, התחלתי להשתתף בקבוצות תמיכה ל"משרוולים" של אביגיל בכור, עוד לפני שעשיתי את הניתוח. באינטרנט רואים לרוב סיפורי הצלחה ומהפכים מדהימים. בקבוצה אני מבינה יותר את הקשיים, את מאחורי הקלעים של החיים עם קיבה בצורת שרוול. זה עוזר לי לקבל את התמונה המלאה, זאת שתעזור לי להיות בין מי שמקבל שקט מהחזית הפיזיולוגית כדי להמשיך ולהתאמן במרתון הארוך של ביטחון ואהבה עצמית. זו אחושלוקי פרידה אבל הפעם יש לי יותר כלים ויותר עזרה להתמודד איתה.