לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


,I am the master of my fate I am the captain of my soul
Avatarכינוי:  kuksta

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ביקום מקביל


"הצנזורית הצבאית לשעבר, תא"ל מירי רגב, היא כעת שרת התרבות בישראל". משפט כל כך אורווליאני שגם אורוול היה מוצא מופרך מדי עבור ספרו 1984. אתם מבינים את גודל האבסורד? מי שהייתה אחראית על מניעת מידע מהתקשורת החופשית (נגיד) היא עכשיו מופקדת על תקציבים לא קטנים (אם כי מדי) שנועדו לסבסד את היצירה עצמה.

בזמן בו יש יותר גירויים שמחליפים את הנחת להביט, לשמוע, לקחת חלק, חשוב יותר לזכור שהאמנות זקוקה למימון, כי היא לא קלה לעיכול כמו תוכניות ריאליטי. יצירה מטבעה אינה מותאמת לצופים, כמו שהיא משקפת את חווייתו של האמן, בתקווה לחשוף ולו חלק מגרעין כלל אנושי, נקודת מבט לחלקים העיוורים בנפש. ליוצרים דרוש החופש לעשות זאת, באיזו צורה שנראית להם, בכל אמצעי שיש בו חוויה חושית ואינטלקטואלית.

 

אני נולדתי במדינה שבה ההערצה לצורת החשיבה הקומוניסטית-סוציאליסטית, הפכה מאידאולוגיה כלכלית, לדת תרבותית המהללת את השלטון. ההבדל בין מימון פרוייקטים שמתיישבים היטב עם הנרטיב הציוני, לבין אישור הצגת פרוייקטים המהללים את הנרטיב הציוני ורק אותו, לא גדול. הוא יכול לקרות לאט מכדי שנבחין בו, עד שנרגיש בחסרון החופש והחירות, עד שנדמה שאפילו המחשבה העצמאית תיאסר, ומייד אחריה גם המחאה.

 

אני לא חושבת שאנחנו הולכים לשם. רגב יותר נובחת מאשר נושכת, מתנקמת וסוגרת חשבון עם אלו ששפכו עליה מים ברוטשילד, סמוך לכיכר הבימה. לא נראה לי שיש לה תוכנית אב דמונית או שהיא מספיק מבינה בפוליטיקה וממשל כדי לשנות באמת את מצב התרבות. אבל אי אפשר לדעת איזה מהלך תתחיל הצנזורית הצבאית לשעבר, ומי יחליף אותה ויעלה את גובה הלהבות ברוח השלטון.

 

נדמה לי כי הדרך היחידה שבה אפשר להחליט אם ההצגה "הזמן המקביל" בתיאטרון אלמידאן, היא מהסוג החופשי או התועמלני, היא ללכת ולצפות בה (מקווה שהם עובדים על הוספת הצגות) ועל ידי כך לדאוג למימון ששרת התרבות מונעת ממנה. אם היא מעוררת דיון אמיתי על אסירים פוליטיים (אגב שלטון דיקטטורי) זה מספיק מעניין כדי שהיא תמשיך לעלות על הבמה.

 

אז מי בא איתי לחיפה?

נכתב על ידי kuksta , 20/6/2015 04:08   בקטגוריות אירועים אקטואלים, תיאטרון  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של golum ב-25/6/2015 10:13
 



סתמי תג'ורה


בערבו של יום חמישי ראיתי את "עולם היורה" עם אהוביק. לדינוזאורים בו יש שיניים גדולות יותר, הנדסה גנטית משובחת יותר ודמויות חדשות.

אני אוהבת לראות מה שנחשב "סרטי בנים" אז לא כל כך הופתעתי שלא מצאתי הזדהות רגשית עם הדמויות הנשיות. לרוב הן אינן הדמויות הראשיות בסרטי אקשן. בעולם היורה ניתנת הצצה מסקרנת להתפתחות שעברנו בתחום הזה ב-22 השנים שחלפו מאז "פארק היורה".

 

הסרט יחסית מודע לעצמו ועושה הומאז'ים למקור, כמו מתנצל מראש שהוא לעולם לא יהיה הבן של סטיבן שפילברג. אפקטית הוא מרהיב ומושלם, הדינוזאורים אמיתיים יותר ואנושיים יותר. רכבי השטח שקופים ומתגלגלים יותר, אך הסוציולוגיה מאבדת הרבה נקודות על תסריט עם מגבלות חשיבתיות.

 

ב"פארק" היו אחות גדולה ואח קטן. היא הייתה בעלת התושייה והוא היה הרגיש. ב"עולם" יש שני אחים. הקטן אכן רגיש יותר אבל הגדול סתם דוש.
בפארק שיחקה לורה דרן, הבלונדינית הגבוהה והלא שגרתית, את אלי - חוקרת קשוחה שמסתובבת עם רובה ומכנסי ספארי. בעולם, האישה של הפארק היא כוסית נוירוטית על עקבים, עם חליפה לבנה ופן. מהרגע שבו היא עולה למסוק היא מתחילה לעשות קולות ופוזות של נאנחת בזיוף בולט. לאורך הסרט היא אכן מלכלכת את בגדים כסמל להשלת חזותה המוקפדת אבל היא לעולם לא תרד מהעקבים ובחליפת החצאית הסקסית שלה יווצרו כאילו במקרה קרעים בצורת שסע עמוק וכתף חשופה. כמובן שהדרך היחידה שבה אפשר לראות אותה בשיער קצת מתולתל היא אם היא בדיוק עברה דרך שלולית בוץ.

הדמות של קלייר אמנם מתפתחת במהלך הסרט. היא נוטשת כמה פחדים ומגלה אומץ ותושיה אבל גם זה יוצא ממנה רק באיזשהו דחף אימהי קמעי כשהיא צריכה להציל את האחיינים שלה. הקריירה והניתוק הרגשי שלה נעלמים אל מול צאצאים גנטיים, עליהם היא מגנה "כמו אמא לביאה". זה גם מה שהופך אותה מהיסטרית למאושרת וראויה לאהבה. מקרייריסטית אכזרית לאשה חמה ואוהבת, שלעולם לא תוותר על עקבים. אפילו אם צריך לברוח מדינוזאור.

 

לא שלצד הגברי בסרט קל יותר. כריס פראט הוא חתיכת גבר מוצק ושרירי, שיודע לתקן בעצמו אופנועים וללחוש לוולוצרפטורים. אפילו אם היו מחברים יחד את האי-שרירים של סם ניל וג'ף גולדבלום מ"פארק היורה" לא ניתן היה לייצר כריס פראט אחד. בעוד בפארק היו גם גברים נוירוטיים, עם חששות מוצדקים מחיות ענק פרהיסטוריות, הרי ששני עשורים אחרי כל הגברים בעולם הם אמיצים, חסרי אחראיות או סתם פסיכופתים.

 

החנון היחיד שנותר בעולם משוחק על ידי ג'ייק ג'ונסון, ההוא מ"הבחורה החדשה", והוא האתנחתא הקומית. לצידו מנהלת חדר השליטה שנוטה לבכות ברשת הקשר כשהיא מודיעה על מצבי חירום, לייבב כשהיא נפרדת ממסוקים ולנטוש את העמדה שלה בזמן משבר.

 

תוספת מתוקה לסוף האמריקאי המשבר המשפחתי מתקן את עוולת הגירושין המאיימים ואילו קלייר מתאחדת עם אהוב ליבה המסוקס ומטילה לו ביצי דינוזאורים. אוף, תמותו, הרסתם לי אחלה סרט עם דמויות מעאפנות.

 

 



 

כמו כן ברחבי הארץ:

 

להר הרצל יש את טקס הדלקת המשואות

לכיכר רבין יש הפגנות פוליטיות ורצח אומלל

לרוטשילד יש את המחאה החברתית

ומה נשאר לבוגרשוב?

 

מצעד הגאווה השנתי הצבעוני!


במשך שעות הצהריים הרחוב שופך מלא גאות וגאים עם דגלי הקשת היישר אל החוף.

השנה העירייה חילקה צינורות מים לדיירי הקומות הגבוהות כדי שיצננו את הרוקדים בחום המתעצם. היה מרענן.

חגאווה שמח 2015

נכתב על ידי kuksta , 13/6/2015 06:46   בקטגוריות אירועים אקטואלים, קולנוע  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוגניה ב-17/6/2015 09:52
 



Let Me Entertain You


 24 שעות לפני ההופעה ההיסטורית של רובי וויליאמס בפארק הירקון הופעל נוהל "טיול שנתי".
זה אומר שאני נלהבת מההופעה כבר חצי שנה וב-24 השעות הקרובות צפויים להישבר כמה שיאי ההתרגשות.

רובי הוא האליל הבריט-פופ / רוק, ובשנים האחרונות גם סווינג, הבלתי מעורער שלי. ואני מתה על בריטים.

מימי להקת הבנים החצופה Take that ועד חביבי קרבות האוכל TRAVIS

 

בגיל 17 התמקם מול המיטה שלי פוסטר של טייק דאת בחוטיני (רובי קיצוני ימני):

 





 

מחר אחזור מנטלית לתקופה בה רובי פרש מלהקת הבנים ולמרבה ההפתעה הצליח אף יותר. לבד היה קל יותר להבחין בשילוב הייחודי בין ערס שחצן לג'נטמלן בריטי. מכוער ומושך במידות משתנות. מכירים תלל אביביםים מניאקים רגישים ומנותקים? אז כזה וגם דו-קוטבי, מכור לקוק ולחוסר סיכוי באהבה. קלישאה ומורכבות שמצליחים לחיות (לפעמים יותר, לפעמים פחות) בפרפורמר מופלא שנולד בשביל הבמה.

 




 

היה ברור לי שהפעם אני הולכת על הפול מונטי וקונה כרטיס לטבעת הזהב, יעלה כמה שיעלה. כנראה שלפני חצי שנה היה לי יותר כסף. מחר אני מצטרפת למעריצים שכבר היו בהופעה שלו באמסטרדם ויודעים לבוא כבר ב-11 לבדיקת סאונד. אין לי מושג איך ממתינים מ-11 בבוקר ועד 21:30, בשנות ה-20 שלי לא הייתי כל כך משקיענית. אני מניחה שקצת מאנצ' ואווירת מעריצים תעזור לשרוד את ההמתנה ולראות את האליל הגמד מתוך הנחיר ממש.

 

אחרי הכל הוא היה פסקול חיי בשנות המילניום ובעשור הראשון של הבלוג: בתקיעות, בפרידות, בדרמה, בדיכאון, בהתרוממות. תמיד מבין את מה שעובר עליי ותמיד יוצא חזק. בדרך לעבודות שהתחלפו עם אותו הדיסקמן, עד שגם הוא כבר לא שרד. גם אני במקום שונה לגמרי אבל בא לי ממש להגיד שלום ולחבק את מריאט של העשור הקודם.

שמה קישור לכמה משירים החביבים עליי, אם גם אתם רוצים להצטרף לאווירת חג הרובי הראשון שלי.

 

Trippin

 

Rock DJ

 

Supreme

 

Come Undone

 

She's the one

 

Me and my Monkey live

 

The Road to Mandalay

נכתב על ידי kuksta , 2/5/2015 00:17   בקטגוריות אירועים אקטואלים, מוסיקה  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סטאטלר ב-6/5/2015 18:02
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , האופטימיים , עכברי עיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לkuksta אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על kuksta ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)