היום מלאו שבועיים בדיוק לחזרתי הביתה, וההחלמה בעיצומה. ביום שלישי הייתי בביקורת באיכילוב והמנתח היה סופר מרוצה. אמרתי תודה לאחות המחלקה על תשומת הלב שלה, ונפגשתי עם דיאטנית אחרת, שלא פגשתי עד עכשיו. זה קצת בילבל אותי כמובן, כי בקבוצת התמיכה אביגיל היא לגמרי non diet aproach ואילו הדיאטנית היא לגמרי Diet. מצד שני 95% מהדיאטות נכשלות בטווח של 5 שנים אז אולי הדיאט הזה הוא לא כיוון כל כך מוצלח. 

כרגע סדר היום שלי כולל המון טקסים ושגרה קפדנית. שני כדורים נגד חומציות בקיבה, אחד בבוקר ואחד בערב. זריקה אחת של מדלל דם שדוקטור אהוביק מזריק לי, כל יום בירך אחרת. יש לאכול 6-7 ארוחות ביום כי אחרת לא יהיה לי כוח. כל ארוחה היא מינימום 20 דקות ומחכים 2 דקות בין ביס לביס. רבע שעה לפני האוכל לא שותים ורק חצי שעה אחרי האוכל אפשר לחזור לשתות. עם זאת, חשוב לשתות כמה שיותר כוסות מים או מים בטעמים. כל הזמן צריך לשים לב למשהו. 

בתחום הכדורים אני צריכה לקחת גם מולטי ויטמין פעמיים ביום אבל זה מולטי ויטמין למציצה מאוד טעים, שמזכיר לי את הויטמינים בצורת דינוזאורים מארה"ב. יש גם קפליית מגנזיום בגלל השרירים ואני צריכה להוסיף גם פרוביוטיקה בגלל שקיבלתי מנת אנטיביוטיקה לוריד בניתוח והפטרייה שלי חזרה. בערב יש גם את שתי התרופות הפסיכיות שתמיד לקחתי, וכך הפכתי לבית מרקחת מהלך. 

בבוקר או בצהריים אני יוצאת לעשות פעילות כלשהי שדורשת הזזת הגוף ובערב אני יוצאת להליכה או לרכיבה על אופניים. זה לא הכרחי אבל זה מרגיל אותי לעשות משהו בשביל עצמי ואם לא בא לי אז אני אומרת לעצמי רק עשר דקות ואת חוזרת, רק בשביל הלבוש והעשייה והכלבה. אבל לרוב ממש בא לי כי יש עדיין אוויר נעים בחוץ וזה לא בגלל הקלוריות או הכושר, זה בגלל הניקוי ראש שזה עושה.

אז אני הולכת בלי יעדים או זמנים ולאן שהדרך לוקחת אותי. אתמול למשל היה "לילה לבן" בתל אביב וכולנו יודעים שבלילה לבן צריך להימנע מהצירים הראשיים וללכת ברחובות צדדים נטושים. אחרת פוגשים תיירים, לא רק הרגילים מצרפת או איטליה או גרמניה או אמריקאים, אלא את תיירי ראשל"צ והסביבה ששואלים תכופות איך מגיעים ל...או איפה זה פה הים? פפפפריפריה.

לא שיש לי בעיה עם פריפריה. אני יודעת שלאנשים שם יש לבטח איכות חיים גבוהה ממני, וריאות הרבה יותר נקיות. יש לי בעיה עם אנשים מהפריפריה שחושבים שזה מגניב לבוא לתל אביב דווקא בלילה הלבן, כאילו מחלקים פה סמי פיצוציות וודקה רדבול חינם. 

נחזור לענייני החלמה. החל מהיום השביעי התחלתי לטעום אוכלים שונים. מרסק תפוחים ובננות, דרך ביצה רכה. אחרי 10 ימים הוספתי גם טונה בכל מיני צורות, מקושקשת, גבינה, קרקר, דייסה, חצי קציצה, פירה, אבל רק מה שטעים לי נכנס לתפריט. יוגורט למשל, על כל גווניו וצורותיו יצא מהר מאוד משם. חלב-כן, גבינה-כן, יוגורט-לא, לא ולא! 

אני בדרך כלל לוקחת לצלחת יותר ממה שאני יכולה או מתכוונת לאכול, כדי שלא ארגיש מקופחת. אין לי שום בעיה לזרוק את מה שנשאר אפילו אם זה רק ביס מיותר. בכל זאת יש לי מקום מאוד מוגבל בקיבה ולא מתחשק לי להרגיש רע. בלילות אני חולמת על הרבה אוכל. הלילה למשל חלמתי על המבורגר במוזס. לא יודעת למה דווקא המבורגר ולמה דווקא במוזס אבל ממש הרגשתי את טעם הבשר בפה.

אני לא מהמשרוולים ששכחו מה זה אוכל ורק מקפצים ברחובות בשמחה שהם לא רעבים. לא. חושי הטעם והריח שלי התחדדו מכל כך הרבה ימים בתזונה נוזלית שאני מריחה אוכל מקילומטרים וזה מריח אפילו טוב יותר מבעבר. ההקלה היא שאני כל כך עסוקה בלהכין לעצמי אוכל ולדאוג שיהיה טעים שאני לא מספיקה להרגיש מקופחת. 

זה פול טיים ג'וב להחלים, בחיי. 

לא נולדתי שונה. דווקא הייתי די סטנדרטית בתחילת החיים שלי, עד שבכיתה ב' פיתחתי ניצני שדיים. במקביל התחלתי ללכת בימי ראשון לחוג עברית ומקהלה, בבית הכנסת הגדול בבוקרשט. ההורים שלי בדיוק הגישו מסמכי בקשה לעלייה לארץ, בשיאה של הדיקטטורה הקומוניסטית.  

גם בבית הספר הכללי הבנתי שאני שונה משאר התלמידים. הם לא הבינו מה אני מבלבלת במוח על "חג פורים" ולא הכרתי עוד ילדים שסבתא שלהם הכינה הומנטאעשן (אוזני המן ביידיש). תהליכי פרידה מהילדות, מכל מי שהכרתי, מהמקום והשפה בהם נולדתי, התחילו להתגלגל.

תחילה הלכה סבתא. היא חלתה בסרטן שד גרורתי וחזרה לעיר הולדתה כדי שאחותה תסעד אותה. ממשפט פה, משפט שם הצלחתי להבין שמצבה מתדרדר והולך, שהיא כבר לא יכולה להתרומם לבד מהמיטה. אחרי כשנה, בדצמבר, היא מתה, מבלי שראיתי אותה מאז שחלתה ומבלי שנפרדתי ממנה. אבא קיבל שיחת טלפון, זעק זעקה גדולה, התפרק ומירר בבכי שלא יכול היה להתנחם ממנו.

קראו לה מלניה אבל אני קראתי לה איטה וכשהייתי מבקרת אצלה כילדה היא הייתה נותנת לי לקפוץ על הספות והמיטות, לאכול ממתקים ולהישאר ערה עד מתי שרציתי. היא מאוד אהבה אותי ואני הייתי מאוד קשורה אליה. היא ליוותה אותי ביום הראשון ללימודים בכל שנה, והייתה שם כדי לראות אותי מקבלת פרס ראשון בהצטיינות בכל סוף שנה. 
 

בקיץ, חודש אחרי יום הולדתי התשיעי טסנו דרך דמעה שקופה ונחתנו בפלנטה אחרת לגמרי. ללא ספק חופשית, חמה ומזמינה אבל עם בעיות לגמרי אחרות. ידעתי את האותיות העבריות אבל לא לימדו אותנו לחבר ביניהן. שרתי שירי חגים אבל לא הבנתי מה הם אומרים. אחרי שגרתי בחדר אחד עם ההורים, עכשיו היה לי חדר לבד לעצמי, שהיה גם הממלכה שלי אבל תמיד השארתי את דלתה פתוחה, כדי לא להיות לבד מדי.

בסתיו של אותה השנה קיבלתי מחזור והגוף שלי השתנה. השדיים התמלאו, האגן התרחב. נראיתי שונה מבנות גילי והייתי גבוהה מהן לפחות בראש. בתוכי היו חלקים בוגרים ומסתגלים אבל עם ההישרדות והחוזק הייתה בדידות גדולה ותחושה שאני לא שייכת לשום מקום, לא לעולם הילדים, לא לעולם המבוגרים, לא ישראלית אבל כבר לא רומנייה.

את הפרידה הבאה חוויתי בקיץ 87, כשהייתי בת 11. חלום קטן התגשם. הורי חסכו מספיק כסף כדי לשלוח אותי לחופשת קיץ אצל הסבים-רבים שלי, בבית הישן שלנו בסמטת הדומדמניות. כשנחתתי גיליתי שסבא-רבא שלי כבר על ערש דווי. האלצהיימר ניתק אותו מהעולם. לרגעים היה נטרף והופך אלים. הוא זיהה אותי, בערך, רק שייך אותי להורים אחרים. כמעט שלושים שנה אחרי, הבן שלו, שהוזכר בבלוג כ"דוד הרומני", מת באותה הצורה כמעט, רק עם פחות בני משפחה לצידו. 

היה זה קיץ מוזר, מצד אחד זה היה לגמרי מוקדם מדי בשבילי להיות עצמאית, להתמודד עם סבא רבא גוסס, ומצד שני הוצאתי את המיטב מהמצב והתנהגתי כמו מישהי בוגרת למדי. לבשתי שמלות ונעליים של נערה, יצאתי לקניות ולמסיבות עם חברות של אמא שלי ובעיקר נראיתי והתנהגתי הרבה יותר גדולה מכפי שהייתי. התאהבתי לראשונה בבן 14 שחיזר אחריי כמו ברומן רומנטי. אפילו המשכנו להתכתב כמעט חמש שנים אחרי הקיץ ההוא.

היו גם ימים ולילות של פחד, שאני פחות אוהבת לזכור. הניתוק מההורים שלי היה כמעט מוחלט. ברומניה היה טלפון בבית אך בישראל גרנו במרכז קליטה והיה רק טלפון אחד לארבעה בניינים. רוב הזמן הוא היה בשימוש והיינו צריכים לקבוע במכתב, שלקח כמעט שבועיים  עד שהגיע וחזר, את יום ושעת השיחה. עם כל האהבה שהרעיפו עליי, הרגשתי שחסרה לי מאוד רשת ביטחון והייתי צריכה להיות הורה לעצמי. 

לא ברור למה אמא עשתה את זה לעצמה, הפרידה הייתה לה מאוד קשה וכשחזרתי, אחרי חודש וחצי, היא סיפרה שהייתה לה התמוטטות עצבים. מכאיב ומכעיס גם מה שהיא עשתה לי - הפכה אותי לשלוחה שלה שתפקידה להיפרד סופית מהמקום בו נולדה וגדלה, מהאיש שהיה לה כמו אב, ומכל מי שהכירה ונשאר מאחור. לא יודעת אם לה היו את הכוחות להתמודד עם זה, לי בטח לא היו. ספגתי ניצחונות על הצלחות בכוחות עצמי אבל גם אספתי צלקות שהותירה הבדידות. נמלאתי תחושת חוסר ביטחון והתקבע הרעיון שמי שנשאר מאחור נעלם ונמוג, נמחק לעולם, כאילו לא היה קיים.

אני זוכרת את התקופה הזאת כתחילת הרומן שלי עם האוכל. בהיעדר ביטחון שאפשר ללכת ולחזור, שיש אמא ואבא שניתן להישען עליהם, גייסתי חבר זמין, שאין לו דעה משלו והוא לא יכול לנטוש אותי - האוכל. בכל כעס שאי אפשר לבטא, כי יכולים לכעוס עלי בחזרה ולעזוב אותי - אכלתי. בכל תחושה של התערערות פנימית חיפשתי את המתוק שישכיח ואת הבצק שימלא. השומן שהלך והתרבה טישטש את המאפיינים הנשיים שהקדימו וגרמו לי לבושה גדולה. אם אני לא יכולה להיות כמו כולן, צרה ושטוחת חזה, ישראלית, מבוססת, או טובה בלימודים אני יכולה לתלות את אי מילוי הציפיות בשומן. הוא היה שם בשבילי, זמין כדי לגרום רגשות אשמה שמכסים רגשות אחרים. 

מליון פעמים במהלך השנים ניסיתי לוותר על האוכל ועל השומן, רק כדי לחזור לזרועותיו בהיעדר ביטחון ותחושת חוזק פנימי. בסיבוב האחרון נגמלתי מהגלוטן והסוכר כאמצעי פיזיולוגי שעזר לי להתייחס לאוכל כאל התמכרות והקל על הדחף להכניס לפה את כל מה שבא ליד. לפני כמה חודשים נשברתי בגמילה ומחוג המשקל מטפס כעת בקצב המסחרר שהוא ירד. הרבה פרידות מאנשים יקרים בעבודה מחזירות אותי למקומות האלו, שבהן אם מסובבים את הראש הכל משתנה ונעלם. הפסיכו עוזרת לי לשים את מה שנראה לי כאסון בפרופורציות של מי שאני עכשיו, לא ילדה בת 11 יותר, ושהרווחתי בעבודה קשה מרכז חזק, ביטחון בעצמי וביטחון בקשרים עם אהוביק, עם ההורים, עם חברים קרובים שלא הולכים לשום מקום.  

אני לא מתכוונת לוותר ויש לי שתי חזיתות להילחם בהן. הראשונה, הקשה, והבלתי נגמרת היא להיפרד מהצורך באוכל כתמיכה נפשית, ומהשומן כמגן. יסודות הבניין יציבים, אפשר להוסיף עוד קומות של הערכה עצמית ופרגון, של אמונה שאפשר להתמודד, אפילו לשאת רגשות בלי לפחד שיהרסו אותי. בחזית השנייה אני צריכה עזרה מסוג אחר, פיזיולוגית.

בחרתי להאמין, אחרי נסיונות היו-יו של 25 השנים האחרונות, שאני לא חלק מ 3% המאושרים שמצליחים לשמור על תוצאות הדיאטה לאורך זמן והתחלתי בתהליך לקראת ניתוח לקיצור קיבה המכונה "שרוול", במטרה להגדיל את סיכויי ההצלחה שלי. עם הניתוח הם קרובים יותר ל-50% סיכוי להפחתה בעודף המשקל, ולשמירה על התוצאות לאורך זמן.

במקביל לבדיקות הרפואיות, חוות הדעת הפסיכיאטרית ומבחר בירוקטריות, התחלתי להשתתף בקבוצות תמיכה ל"משרוולים" של אביגיל בכור, עוד לפני שעשיתי את הניתוח. באינטרנט רואים לרוב סיפורי הצלחה ומהפכים מדהימים. בקבוצה אני מבינה יותר את הקשיים, את מאחורי הקלעים של החיים עם קיבה בצורת שרוול. זה עוזר לי לקבל את התמונה המלאה, זאת שתעזור לי להיות בין מי שמקבל שקט מהחזית הפיזיולוגית כדי להמשיך ולהתאמן במרתון הארוך של ביטחון ואהבה עצמית. זו אחושלוקי פרידה אבל הפעם יש לי יותר כלים ויותר עזרה להתמודד איתה.

לפעמים אני צריכה להקשיב לעצמי, כלומר לעצות שלי. בפרט אלו שנתתי לכתבת ההיא בטמקא: 

* לא לפחד מההצלחה. "אנשים מפחדים להיות רזים כי שומן מגן עליך מהעולם, לא מצריך ממך להתמודד עם הציפיות של הסביבה. וכשמרזים מרגישים פתאום חשופים. צריך להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את עצמכם. זה המפתח לכל דבר".

* לחפש תמיכה. מערכת של תמיכה היא הדבר הכי חשוב בכל דבר בחיים, לא רק בדיאטה. זה יכול לעזור לך להתגבר על כל קושי, ויש קשיים בחיים, בכל דבר".

* להיות מרוצה ושבע רצון מכל התקדמות. לא למדוד את ההישגים רק בקילוגרמים, להמשיך ליהנות מאוכל, כי סבל לאורך זמן לא משרת שום דבר.

* לשתות הרבה מים. "זה נשמע אולי טריוויאלי, אבל זו העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת".


 

אז זה המקום הכי טוב להודות שאני לא שבעת רצון מההתקדמות שלי. זה לא משהו חדש, זה משהו שאני מרגישה בערך שנה. בתחילת החורף שעבר נרשמתי לסדנת אכילה רגשית ועבדתי על לבטא את הצרכים שלי בצורה אחרת מאשר באוכל. לצערי אנשים לא משתנים ב-8 מפגשים וגם כל הטיפולים האנרגטיים בעולם לא יסתירו את העובדה שיש לי בעיה. האכלנית הכפייתית חזרה. 

לפעמים היא הולכת, אני מכירה עוד זמנים שבהם היא הלכה לצד והשאירה לי המון אנרגיה לעשות הרבה דברים. גם לה יש יצר הישרדות והיא יודעת שאם היא תהרוג אותי היא לא תוכל להמשיך לאכול. עכשיו היא מתגנבת מאחורי ההצלחה ולובשת כל מיני צורות, אפילו כאלו שסותרות את עצמן. מצד אחד היא אומרת:

* אם לא תרזי את תחזרי ותשמיני, רק תיתני איזה פוש קטן והופ לא נורא אם תוותרי על הארוחה הזאת אל תתאמצי להכין לעצמך, עדיף לא לאכול מאשר לטרוח עכשיו. ואל תאשימי אותי אחר כך אם את רעבה, את לא רעבה, את רעה! את לא ממושמעת, את חלשה, תראי אותך איך נופלת.

ומצד שני היא משכנעת:

* את כמו כל אחד, למה לך אסור לאכול כמו כולם? למה את נדונת לחיים נטולי סוכר ונחמות קטנות . די את כבר ממש בסדר, את לא צריכה את השטות הזאת, תשלימי עם עצמך והנה קחי קרואסון קטן כי מגיע לך. אוי אני לא מאמינה שלקחת? מה את נורמלית, עכשיו הכל יהרס!

ובצורה גרפית זה נראה בדיוק ככה:

אני מרגישה שניצלתי את מאגר הכוחות שלי, אני צריכה עזרה בלמצוא בפנים את מה שיעזור לי לשמור על עצמי, להמשיך להיאבק מול האכילה הכפייתית, לא להכחיש את קיומה ולחלוק את זה עם מי שיכולה להזדהות איתי. אני מציעה לפתוח יחד קבוצת תמיכה ועזרה עצמית לאכילה כפייתית, להיפגש ולצאת יחד מארון הממתקים  לחקור את השומן והאכילה שלנו בלי להתבייש ולהסתיר. לחוות את הכאב והבדידות, את הכיף והשחרור וביחד פשוט להרגיש טוב יותר ולא להיות חסרת אונים. 

אני לא מתחברת לאכלנים אנונימיים ולא מאמינה בכוח עליון שייקח ממני את ההתמכרות. אני גם לא רוצה שינקו לי את ההפרעה ויקראו לה "אכילה רגשית" כי אני הרי אישה וזה חייב להיות ריגשי כי אנחנו רגישות.  

הרעיון הזה, כמו כל הרעיונות המוצלחים, גם הוא מגיע מספר. הספר של סוזי אורבך עם השם העיברי המזעזע "לא עוד דיאטה" והכריכה של שנות ה-70 או השם המקורי שעושה הרגשה של קבוצת לסביות שמנות ושעירות - fat is a feminist issue. כיוון שלקרוא זה מגרה רק את החלק האינטלקטואלי אני רוצה לא להשאיר את הדחף על הדף אלא לעשות משהו אקטיבי, לקחת אחראיות ולבקש עזרה ממי שמרגישות כמוני.  

מי שרוצה לקחת חלק בקבוצת תמיכה ועזרה עצמית מוזמנת לכתוב לי בפומבי, בבלוג או בבמייל kuksta בג'ימייל.