לפני קצת פחות משבוע חגגנו, אהוביק ואני, שנתיים להיווסדנו כמשפחה. האירוע המקורי התרחש ביום שישי בערב, במסעדה בחוף גורדון. על תקן הרב-כומר ומנהל הטקס הופקד חבר טוב שלנו. מרוב התרגשות, חלק מהטקס שכתבנו יחד הוקרא עוד לפני שהגענו לחופה. במעמד שבו כן נכחנו אמרנו אחד לשני כל מיני דברים וכולם שמעו. מרוב התרגשות התבלבלנו גם אנחנו, והחלפנו טבעות (שלי בשלו), ידיים, ודפיקות לב.

אהוביק ואני מכירים מעל 12 שנים. במהלכן התחברנו ועברנו לגור יחד אחרי שלושה שבועות של היכרות. אחרי שנה וחצי נפרדנו בבום גדול. יצאנו עם אחרים. חזרנו לצאת אחד עם השני. שוב נפרדנו. הפכנו לחברים טובים. רבנו. ניסינו להתנתק לחלוטין ולתמיד. זה לא החזיק מעמד ליותר משישה חודשים. המשכנו להחליף נוזלים עם פרטנרים אחרים, ואז היינו חוזרים לישון ביחד, בחדרון הקטן שלי.

ההתאהבות שלי לא כבתה לרגע. בכעס היא פראית ומשוללת רסן, ברגעי מפגש הלב שלי דוהר, העיניים מחייכות, הראש מסתובב. לפני ארבע שנים ההתאהבות הולידה גם אהבה בוגרת יותר. עם כל החשש לתת לזה צ'אנס נוסף, אני שמחה שעשית זאת, שקפצנו שוב במלוא הרגש פנימה, לשלב חדש בקשר.

הרבה אנשים אומרים שאצלהם שום דבר לא השתנה אחרי החתונה, במיוחד אם כבר גרים יחד. אצלינו יש הבדלים ניכרים. יכול להיות שמה שעשה את השינוי היא המחוייבות, ההבטחה שלנו אחד לשני לא לוותר, לנסות הכל, כמיטב יכולתנו, לחיות ולחלוק חיים. השנה הראשונה הייתה גם ממש קשה, פתאום לרגשות יש מסגרת שיכולה להרגיש מגבילה. הביטחון והיציבות לא הספיקו לגשר על כל הפערים, שיש בין כל שני אנשים. צריך לעבוד קשה בלי להתעלם מהבעיות החשובות, ובלהחליק את אלו שלא קריטיות. השנה השנייה הייתה טובה יותר, הבהלה מהסטטוס החדש שככה, ההתלהבות התפתחה לנעימת נושא שחודרת פנימה, קצת יותר עמוק בכל פעם.

החיים הזוגיים רחוקים מלהיות איזו פנטזיה נוצצת, אך למציאות יש כוח חיים חזק, לא נקי ולא אסתטי לפרקים.  הקשר עם אהוביק לא נותן לי להתנתק, לברוח, להתנער מהמודעות. הוא נוכח ואני נוכחת. אני מחוייבת לא לוותר, לדבר, לא להיעלם. לקח 12 שנים אבל אני בטוחה שאני במקום הנכון בשבילי.

דברים שאני מאוד אוהבת באהוביק:

הוא יכול לקחת כל שיר ולהחליף לו את המילים למלוכלכות במיוחד

הוא יודע לשרוק מנגינות שלמות, ברמה של שרקן מקצועי

הוא חי בצורה טוטאלית, סוחפת, ללא גבולות

הוא אדם חזק, חכם, רגיש והכי יפה בעולם

הוא שומר מרחק בכביש

דברים שיש לי בזכות אהוביק:

רצון לחלוק את החיים והמחשבות איתו לעד

הרגשה קבועה שאני עטופה בדאגה, שיש מי ששומר עלי

דירה קטנה בתל אביב, עם יציאה לגג פרטי ענק

הכלבה הכי טובה בעולם, החתול הכי מתפנק ומתרפק

*חדש* אוגוסט 2015: ההתרגשות שנעשה יחד תינוקים מתולתלים

המתנה הכי יפה שקיבלתי ליום הנישואין

קוקסטה: בייבי, אתה לא מצטער שהתחתנת איתי לפני שנתיים?

אהוביק: מה את מפגרת? אני מצטער שלא התחתנתי איתך לפני עשר שנים

* תמונות נבחרות מאלבום החתונה, מתנה מהחברות הכי טובות שלי, בנות הסלון הספרותי.
* עיצוב והפקה: איקוש המוכשרת, וזהובת הלב.

קשה לכתוב על אהבה מבלי לגלוש לדביקות, כמו שאי אפשר להימנע מהלחות בקיץ בתל אביב. החתונה של אהוביק ושלי הייתה גם כן בקיץ, בחום ובלחות. תמיד תהיתי מי הסדיסטים שמתעללים באנשים היקרים להם עם אירוע חוץ ביולי-אוגוסט? אז כנראה שזה אנחנו כי לא יכולנו כבר לחכות. להגנתנו ייאמר שהמיקום ליד הים היה רווי בבריזה, לפחות אחרי שהחופה נגמרה, עם שקיעת השמש. האופוריה נשאה אותנו כמה עשרות סנטימטרים מעל הקרקע עד למועד ירח הדבש, בו המשכנו לרחף.

אומרים שהשנה הראשונה היא שנה של מאבקי כוח, של תפיסת עמדות במערכת היחסים. אחרי שקשרנו את גורלנו בפני קהל קרוב, השינוי שאני הרגשתי היה שהתחייבנו להיות שם אחד בשביל השני. שינויים גרמו לנו גם לריב או להתווכח, לכעוס ולהשלים אבל עם הביטחון והיציבות שבהצהרה להיות יחד, בטוב, ברע ואפילו בסתם. לנו הייתה היסטוריה של 10 שנים, שבה נפרדנו וחזרנו, הכאבנו ותמכנו אחד בשני. אולי דווקא בגלל זה היה חשוב שנהיה עטופים במשפחה וחברים, בהבטחות שהקראנו אחד לשני.

מאז הספקנו לנסוע ולחזור מהוואי, ווגאס וניו יורק, לחגוג יום הולדת לאהוביק בצימר הכי שווה בצפון הכינרת, לשפץ ולשפר את הבית, לנסות למכור אותו, להתחרט, לבלות הרבה מהיום יחד בחדר העבודה המשותף שלנו, לצאת לשתות קפה באמצע הלילה, למצוא שקרם ברולה ופנקוטה הם שני קינוחים ששנינו אוהבים, לחיות את החיים הטובים, להיכנס לחובות, להסתפק במועט ובעיקר לחוות יחד הרבה שינויים שרק מחזקים אותנו ואת האהבה שלנו.

אני מרגישה בת מזל ומלאת אהבה. יש לי בעל וחבר לחיים שאהבתי אליו גדלה בטור אינסופי. זה מדהים לאהוב מישהו שמחזיר לך את אותה אהבה. בחסותנו שתי חיות מדהימות, נשמות של ואהבה, שחולקות איתנו טריטוריה. המשפחות שלנו מצויינות ותומכות. ההורים שלי מתים על אהוביק והמשפחה של אהוביק מקבלת אותי כאילו מאז ומתמיד הייתי אחת מהם. בעבודה אני עושה את מה שאני אוהבת, ישרא זה הבית שלי. החבר הטוב שלי חזר לאחרונה מ-5 שנים בחו"ל בימים אלו. שאר החברים שלי הם אנשים שהייתי רוצה להיות כמוהם, ויותר מזה איתם. המלחמה מאחורינו, תמיד אחרי מערכות יש פריחה כלכלית. והכי חשוב: אני עכשיו כוהנת כך שאפשר להתחיל עם הקטע הזה של לבנות את בית המקדש השלישי.

במקום לפחד שכתיבת הדברים תביא איתה נאחס, אני מוצאת את התשוקה לחלוק את האושר הזה עם העולם. שינויים יכולים להפחיד אבל יש לי את הפרטנר המושלם שיעבור אותם איתי, הלבבות שלנו קשורים בדוגמאת הקעקוע הראשון שלי.

ואי אפשר גם בלי תמונה, כאן אני מקריאה את התחייבותי לחיינו המשותפים, סמוקה מהתרגשות ומחום.

הבהרה חשובה: החתונה היא לא זו שעושה אותנו מאושרים, היא סמל לאהבה שהבשילה ונקטפה. 

אנחנו קופצים עכשיו קפיצת קוונטום בתוך מרקם הזמן של ירח הדבש, היישר לווגאס ולטירוף של הסין סיטי.

ביום ראשון די מוקדם בבוקר הגענו למלון Excalibur, על שם חרבו של המלך ארתור. ניגשנו היישר לקבלה על מנת להתחנן לקבל חדר לפני שעת הצ'ק אין המוכרזת. אחרי הכל, היינו אחרי עשר שעות של המתנה בשדה התעופה הלא ממוזג של הונולולו ואז טיסת המשך מסן פרנסיסקו במטוס דמוי ססנה, עליו עלינו, ואז ירדנו, כי מישהו שם לב שהמטוס לא עבר בדיקת ביטחון. 

השיעור הראשון שלמדנו בווגאס הוא שאין שום דבר שכסף לא יכול לקנות. בוודאי שאתם יכולים לקבל חדר מוקדם, עניין של 20 דולר והוא שלכם. הקבליסטית אישרה שכרגע יש רק חדרים למעשנים. ראיתי את העיניים של אהוביק נדלקות כמציתי זיפו ואמרתי ניחא, העיקר שיש מיטה וכרית, אחר כך נדאג להחליף. פחחחחחחח איך שנכנסנו הדף אותנו לאחור ריח מחניק של עשן שהיה ספוג בהכל: בוילונות הקטיפה, בכורסא המחוררת, אפילו בתקרת השפריץ. 

אהוביק לקח את הכסף וברח בשלב הזה, ולא ראיתי אותו ארבעה ימים. לא, לא באמת. ראיתי אותו פה ושם, בעיקר כשהלכתי לחדר פוקר לבקר אותו. ניסיתי להירדם לשעה קלה בחדר המעושן אבל התחלתי להרגיש כמו סלמון. התקשרתי למרכזיה ושם כמובן הציעו לי לשדרג את החדר למגדל המחודש. ארזתי את עצמי והזמנתי את הבלבוי, משתי מזוודות בתחילת הטיול התרחבנו כבר לשלוש, ולא היה סיכוי שאצליח לגרור את כולן לבד. אהוביק, להזכירכם, נעלם לבלי שוב. תיארתי לעצמי שהוא ייגש לקבלה לברר לאן נעלמה כלתו ואיתה כל מיטלטליו. כך הוא באמת מצא אותי.

לגמרי במקרה יצא שהבלוגרית האגדית גנצו (או בימבלונת בבוסטון) בדיוק סיימה מסע טירונות בין הפארקים הלאומיים עם אמא שלה, והן הגיעו ליום וחצי מנוחה במלון שממוקם בדיוק מולנו "ניו יורק-ניו יורק". למרות שזה נשמע קל, מה כולה לעבור את הכביש, למצוא אותן לא היה קל בכלל. קודם כל יש לעבור את כל קומת הקזינו במלון שלנו, שלא רואים משום מקום את סופה, לעבור גם את קומת הקזינו שלהם, שהיא בכלל מסנוורת ואז לצאת באחת משמונים היציאות של המלון ולעשות את דרכינו לעבר רגלי פסל החירות.

אלו לא הרגליים היחידות אליהן עשינו דרכינו. לאחר הפגישה המרגשת הוחלט יחד לנסות את הבופה הנחשק של מלון הבלאג'יו. עניין של שניים, שלושה, שבעה(!) מלונות צפונה, הגענו להר רגלי סרטן השלג, האטרקציה המרכזית בבופה של הבלאג'יו. סרטנים יש לכולם אבל רק בבלאג'יו הרגליים כבר חצויות כדי שלא תצטרכו להתאמץ לפצח אותן. היו שם גבעות של שרימפסים שאינן נגמרות לעולם. בניגוד לדעה קדומה שלי, שבופה זה הזבל של האוכל, לא כך בבלאג'יו ולא כך בכל הבופאים בהם היינו בווגאס. היה שם קובה ביף, וברווז קונפי ובר סושי, וחלון שלם של קינוחים ללא סוכר ומכונת גלידה והכל נראה טוב והכל קורא לך מרגע שאתה מתיישב ועד לרגע שאתה קם לעוד סיבוב.

בסיום סשן האבסה מלאה, כשכרסנו בין שינינו, שאלו בנות החן איך בעצם משחקים במכונות האלו, שיש להן בעיקר הרבה כפתורים מהבהבים ולרוב נעדרו ידית צד שמושכים בה ושומעים את צלילי הכסף הזורם. אהוביק הכניס לצורך ההדגמה שטר של דולר למכונה ולחץ על max bet. המכונה התחילה להבהב והחלון של הקרדיט התחיל לעלות, 1,2,3,4,5 דולר ועצר ב-20. סחטיין על ההדגמה.

המזרקות של הבלאג'יו היו אפילו עוד יותר מהממות. חשבתי שראיתי אותן בסרט אושן 11, 12 וואטאבר, אבל מסתבר שבמציאות המים מושפרצים גבוה יותר, חזק יותר, ובאופן מתואם יותר למוזיקה משאפשר לדמיין. כשנגמר מופע, הטיפות הקטנות שהרוח נשאה נופלות על ראשי הצופים כגשם דקיק של אכזבת הסיום. 

הבחורות האמיצות שהיו עימנו המשיכו הלאה להר הגעש המתפרץ במיראז' ואנחנו חזרנו הביתה, למלון, לישון. כלומר אני חזרתי לישון, אהוביק חזר לישון בשבע בבוקר, כשנסגר שולחן הפוקר האחרון. הוא עתיד להתעורר באחת וחצי בצהריים, רק כדי להיות ראשון בשולחן הראשון שייפתח.

את יום המחרת ביליתי בעיקר במנוחה בבריכה, במתחם קטנטן של חמש בריכות שגודלן המלא משתווה כנראה לכנרת. החיים ממש קשים. הרגשתי הרוסה וריחמתי על עצמי בחדר מול הטלוויזיה. עד כמה שאפשר לרחם על עצמך מול הטלוויזיה האמריקאית. את תגובת אהוביק לא ניתן היה להשיג ולכן עברתי לשלב ב': קניות מאסיביות באווטלט הגדול, שנמצא בערך חצי שעת אוטובוס מהמלון.

אני לא מחשיבה את עצמי כשופרית מצטיינת בחול, להפך. אני שופרית הרבה יותר טובה בארץ, כשאני במצב הרגיל שלי, לא באיזו הזיית חול שבה נדמה לי שכובע עם פירות ישמש אותו נפלא בחופי תל אביב. אני אודה ולא אבוש שגם אני נתקפתי בקדחת מותגית באווטלט וחפרתי בערימות כאילו אין מחר. היו דברים בחיסולים מדהימים, היו דברים שככה ככה. אכלתי בבופה של הסי פוד, שהיה מדהים כמו-אבל-אחרת מהבלאג'יו. אחר כך התחיל לרדת מבול וזה אווטלט פתוח אז נתקעתי בחנות של sportisac איזו חצי שעה, במהלכה הצלחתי לדוג את הפריט הכי-לא-נורא-יקר-ומכוער. כדי לסיים את היום באווירה אופטימית סטיתי הרחק מההרגלים התזונתיים שלי והזמנתי מילקשייק פאדג' שוקולד ומנטה עם קצפת מה Fudgery. אללי איזה שוגר ראש מטורף קיבלתי. עיר החטאים או לא?

חזרתי למלון ובאתי לבקר את אהוביק עם מלאי של שקיות, רובן אגב בשבילו, כי היו באווטלט הרבה יותר מותגי ספורט וגברים ופחות מדי דברים יצירתיים בשבילי, אני פחות מתחברת לבייסיק האמריקאי. במצב רוח הזה סוף סוף אזרתי אומץ להתיישב בשולחן הפוקר של אהוביק בלי לפחד מהכרישים. עכשיו, שולחנות פוקר, רק מזה אפשר לכתוב פוסט שלם: על הרציניים, על המעצבנים, על הבריונים, על הבחורות (מיעוט אבל יש) על המשועשים, על אלו שלוקחים את זה קשה, על הישראלים, על הדילרים. בקיצור ביליתי גם אני לא מעט ליד שולחנות הפוקר עד שנהיה אמצע הלילה ופרשתי, כשאהוביק מגיע בשבע בבוקר עם רווח של איזה אלף דולר.

בואי, אם את רוצה להתחתן אז עכשיו, אם אני הולך לישון לא נגיע לזה, אהוביק מזהיר. בטח שאני רוצה להתחתן, זו הפנטזיה שלי להתחתן בווגאס באיזה drive thru, רצוי הכי עלוב שנצליח למצוא. נסענו במונית צפונה, לאיזור שיש בו רק שני דברים: כנסיות וחנויות מישכון, כך שאפשר לצאת מטקס נישואין ומייד למשכן את הטבעת כדי לשחק עוד פוקר.

קיבלנו במהירות שיא אישור נישואין ממדינת נוואדה וביציאה נתקלנו באופן מקרי לחלוטין באיש גבוה ושחרחר עם פלאיירים ביד. החלטתם איפה אתם הולכים להתחתן? לא הודינו. אז הנה יש לכם פה מעבר לפינה אתם יכולים להתחתן ב-50$ בלבד. לקחנו את הפלאייר וצעדנו פנימה. הפקידה המנומנמת הייתה צריכה להעיר את הכומר ובינתיים הכניסה אותנו לחדר של 2X2, לא יותר גדול מארון ממוצע, עם פרחים מפלסטיק. שנינו טרוטי עיניים, לבושים בלויים ומחכים לכומר. אפשר היה שלא להיקרע מצחוק?  

הטקס עצמו, הדברים שנאמרו כלומר, היו ממש יפים. לא שאני זוכרת משהו אבל הכומר שאל אם אנחנו רוצים את האל בתמונה. לפי זה שבאנו מישראל הוא כבר ניחש שלא נרצה את ג'יזס קרייסט אבל הוא לא ידע מה לגבי אלוהים באופן כללי יותר. וויתרנו עליו, היינו שם רק אנחנו, שנינו, הכומר, והעדה הפקידה בחדר הסמוך.  מינימליסטי במ' הידיעה. למען הרישום, הדוקומנטציה, והחתונה במקום ההמוני ביותר על פני כדור הארץ.  

למחרת היה היום האחרון שלנו בווגאס, שיחקנו פוקר כמובן, אני חטאתי בסינבון מושחת במיוחד שנקרא middle of the bun על משקל top of the muffin, כלומר רק האמצע של עוגת שמרים חמה, עליה מוזלף קרם קרמל מלוח. באמא שלי, סוכר זה הסם הכי קשה שיש. 

גיליתי קצת מאוחר את ROSS (ואולי טוב שכך?) רשת חנויות עודפים אמריקאית שבה המחירים ברצפה של הרצפה. בחצי יום הספקתי למלא שתי שקיות ענק של הכל מכל וכל וזה עלה לי קצת יותר מ-200$. יש לי משם שמלה סגולה של ניין ווסט באיזה 25$, הסוודר הראשון של העונה, בגדים של קארטרס לכל האחיינים התינוקיים, טייץ מעולה של קלווין קליין, חלוק חורף מפנק, טרנינגים ותחתונים לאהוביק וכמובן שהיה גם צריך להכניס את הכל לשלוש המזוודות המתפוצצות, אז הייתי חייבת לרכוש את הרביעית. אללי, ארבע מזוודות ועוד לא הגענו לניו יורק גדמט!