משהו מתקדם בתל אביב לשום מקום אך באופן עיקבי. מרפאות נסגרות במרכז העיר ונפתחות מחדש ברמת אביב או מעבר לאיילון. הבנקים מחסלים סניפים בסיטונאות, בטח בגלל התייעלויות. הכספומטים מתרחקים אחד מהשני ובאמצע מתגנבים הפיראטים שגובים עמלה של מעל חמישה שקלים למשיכה. רשתות קפה כמו לנדוור, גרג, קפה-קפה ושות' תופסות יותר פינות בעיר מבתי קפה שכונתיים קטנים. בתי מרקחת עצמאיים מפנים את מקומם לסופרפארמים גנריים. העיר מאבדת מייחודה לטובת הנוחות.

בבניין החדש שבנו מולנו לא גרים תושבים, רק תיירים. הדירות לא מושכרות אלא טווח קצר בלבד. אנשים (צרפתים ואמריקאים לרוב) באים לבלות בהן שבוע של חופש ואז מותירות אותן ריקות עד לנופש הבא. וזה לא בניין של דירות נופש, בנין רגיל למגורים שאיש לא גר בו ברוב השנה. ברחוב למטה, לעומת זאת, יש דיירים קבועים ויציבים, שלא הולכים לנפוש במקומות אחרים. הפער בין גגות העיר לביבים גדל.

היום הייתי בשרונה מרקט החדש, שבועיים לאחר שנפתח. אני מחבבת מאוד את מתחם שרונה, בעיניי הוא מחובר לעיר יותר משאר המתחמים הסינטטיים. את השוק עצמו פחות אהבתי. הדברים שמעניינים אותי, כלומר דוכנים עם מלא אוכל רחוב קטן באווירה של מטבח, עוד לא נפתחו. כרגע אין בו שום אוכל אסייתי למשל. מצד שני יש איזה 4 חנויות של כלי מטבח. ניחא, לפחות זה איכשהו קשור לאוכל אבל מה עושה שם דוכן מוצרי כתיבה או טלפונים סלולריים? יש בשוק יותר מדי מקומות שבשבילם אני לא צריכה ללכת עד לשוק, יותר מדי רשתות. קשה להבחין בין חנויות הירקות כי אין להן התמחויות אפילו לא שמות שכדאי לזכור. בטח גם מאוד יקר. כן, קרפ ב-33 ש"ח זה יקר.

בינתיים נראה לי שכדאי לבוא בגלל הדוכן הגרמני של הנקניקיות והצ'יפס, המקרונים של פושון, שבשבילם עומדים בתור גם בפריז (לא טעמתי, נגמרו לפני שבאתי אבל האקלר קרם לימון ומרנג היה מצויין). יכול להיות שמי שחפץ במוצרי בישול כמו חומץ ושמנים מובחרים, גבינות נדירות, בשר דגים מכל הסוגים ומוצרי מעדנייה, יהנה יותר. אני מחפשת את חוויית האכילה בעמידה. אהוביק מת על אויסטרים. מצאתי כמה מצומקים באחד מדוכני הדגים. האווירה בשרונה מרקט לא מעודדת טעימות, הריח סטרילי, הטעם מהונדס. עושה חשק ללכת לשוק לווינסקי לתיקון.

ובכל זאת תל אביב היא העיר שהכי טוב לי לגור בה. ברוב הימים או הולכים על בוגרשוב מהים עד פינסקר אפשר לא לשמוע מילה בעברית. כאן אין משבר תיירות. אולי בגלל זה הוא רחוב כל כך מעניין. יש בו את חנויות הטפטים המסורתיות, מכוני הציפורניים, הסושיות, המספרות, הפלאפל של גבאי. יש גם את הפרסי שעושה גולאש מעולה עם חצילים, חנויות היפסטריות במחירי רצפה, האדרת של היד השניה, סבונים ריחניים, צמחי מרפא, חנות המתנות והפיצ'יפקס של לווינגר, המכולת שעדיין רושמים בה על כרטיסיות ומשלמים בסוף החודש.

יש לפחות שלוש מאפיות, שלושה בארים, שלוש חנויות עם נעלי סקייטרים זרחניות, ושלוש קומות של ציוד למטיילים. הפיצה הכי הפיצה, והתופרת שאצלה אני שוכחת תיקונים במשך חודשים, עד שאני באה למסור תיקון חדש והיא מזכירה לי שלא לקחתי את הקודם. לא, אני לא זוכרת שיש אצלה משהו שלי כרגע.

בכל יום אני פוגשת את הגוף במקומות חדשים. שנה אחרי שהתחלתי תהליך של סיגול דפוסי מחשבה חדשים, והרגלי אכילה מתאימים לקיבה מקוצרת, ואני יכולה לשלב רגליים. זה אחד מהדברים הקטנים (אך הרבים) שלא נותנים עליהם את הדעת כשהם ישנם, אבל יכולים להוסיף למועקות שהגוף מטיל כשהם לא נוחים.

הגוף שלי מתחזק מהיוגה. כבר 10 חודשים רצופים, מתוכם 7 חודשים של תרגול קבוע פעמיים בשבוע. ליוגה (איינגר) יש השפעה גדולה גם מחוץ לתרגולים. זקיפות הקומה למשל, היא נובעת מהרחבת החזה לנשימות גדולות יותר. להזדקף זו לא משימה  כמו שהיא נובעת מהצורך לספק מקום לריאות, שיוליכו פנימה כמה שיותר חמצן. יש ביוגה הרבה דברים פשוטים שדורשים רק תשומת לב. עצמות מרכז האגן למשל הם מנוף מאוד משמעותי בישיבה. המיקום המדוייק על מושב האופניים (אהבה נוספת שלי) נותן כוח לירכיים לסובב את הפדלים ומאפשר לפלג הגוף העליון להיות יציב, לספק איזון.

לא, לא הפכתי לפריקית של בריאות ואני לא משוכענת שהדרכים שאני מחפשת מתאימים למישהו מלבדי. התומכת שלי בקבוצת המשרוולים אומרת שזו "פעילות מאזנת רגשית" וזה מסתדר לי מאוד. אכילה הייתה הדרך האוטומטית להפיג חוסר שקט וכעסים. היום אני מרגישה גאה ומוצלחת גם לעשות סיבוב יותר ארוך עם הכלבה בערב, ולהשתמש באופניים (הלא-חשמליות) ככלי תחבורה עיקרי בעיר השטוחה והלא גדולה. כי בשביל לאזן את הרגש אני לא צריכה נעלי ספורט או מנוי למכון כושר, וכל דבר שעושה שלום ביני לבין גופי נחשב ספורטיבי.

יש הרבה סיפוק מאיך שהגוף מגיב לטיפול הקשוב יותר למנגוני הרעב והשובע, לתזונה מודעת. אחרי שנה של שינוי השלתי יותר מ-50 ק"ג, בתוספת איזה 15 שנשארו מהסיבוב שעשיתי על הגמילה מגלוטן, וזה יוצא די הרבה. אני אוכלת קינוח אחד בכל יום וארוחות מלאות, טעימות ולא מקפחות. אני אוכלת היום כמו שאכלתי לפני חצי שנה (ויש לי יומן אכילה מוקפד שיעיד על זה) וכמו שאני מתכננת לאכול גם בהמשך. האמת לא נמצאת במספרים, הם אפילו עושים עוול לדרך הארוכה והיסודית שאני עושה. הרי הצלחתי לרדת במשקל בהיקפים גדולים גם עם אברהמסון, אבל זה לא היה משהו שאפשר להחזיק איתו חיים שלמים. לא כי אני חסרת כוח רצון או כישלון אלא כי הימנעות תוביל בסופו של דבר לפיצוי.

הצטרפתי לקבוצה של אופנה מלאה בפייסבוק. זה גם עוזר לי לעבור את השינוי. יש שם מלאן נשים שיקיות, מודעות אופנתית ויצירתיות. הן מגוונות, לא נכנסות לתוך מודל יופי אחיד. הנוכחות שלהן, על האהבה והקבלה העצמית, כבר תורמת להרים את הראש. וזה בלי להזכיר גילויים משמחים של מעצבות מדהימות, ירידי אופנה, ובאופן כללי אישור להתנסות עם הגוף בצורה חיובית, דרך אופנה.

נקודת תורפה בטיפול לאחרונה היא ירכיים. לא הייתה לי מעולם בעיה לחשוף זרועות אבל תמיד תפסתי חשיפת ירכיים שמנמנות כסוג של פשע אופנתי. אך הקיץ הישראלי כל כך דורש אותן חשופות. לאט עברתי מחצאיות באורך מידי לכאלו שמתנפנפות מעל הברך. מברמודה מקופלת נכנסתי לשורטס ואפילו הכנסתי את החולצה בפנים, כי תמיד כדאי להדגיש את המותניים (לרוב החלק הצר בגוף). אפשר, באמת שאפשר ללכת עם שורטס בלי שהעולם יקרוס לתוך עצמו, בלי שאנשים יצביעו עלי ברחוב. זה בסדר גם אם הירכיים לא מושלמות, אפשר לראות את הצדדים הטובים בהן, ולהרגיש את הרוח על העור.

העונה נשבעתי שאלך גם עם ביקיני, כלומר פאט-קיני, שזה ביקיני עם תחתון גבוה. באופן פרדוקסלי זה מחמיא יותר לבעלות חזה גדול כי החזיה מותאמת יותר ולא נמתחת מטה, לכיוון החלק התחתון של בגד-ים שלם. חוץ מזה אם אני יכולה אז גם באי החוף יכולים לעמוד במראה הירכיים שלי, ואם לא אז שיסובבו מבט. אני לא חייבת חצאית שמסתירה את האי-רווח בין הירכיים או את העור שנשאר יותר מדולדל אחרי הירידה. בעידוד אמא עשיתי אצל מעצבת בגד ים מותאם אישית, עם חזיה כמו שחזיה טובה שצריכה להיות. התחתון הגבוה מגיע עד לקו החזיה כך שהוא יכול להיראות בדיוק כמו בגד ים שלם. הוא גם יכול להתקפל קצת, 10-15 סנטימטרים שמשמעותם "אני אוהבת את עצמי, אני לא מפחדת לחשוף את גופי וזה בסדר להיות שמנה בביקיני".

באתי לכתוב על הגוף וכתבתי מסביבו: על הפעילות, על ההרזיה, על האופנה. חשפתי קצת את הבטן הרכה, בזהירות ובקצב איטי, פחות שוטף מהכתיבה שלי בדרך כלל.

אהוביק כותב גם הוא על הגוף ומצחיק אותי בטירוף.

אני צריכה למצוא עבודה, כלומר משרה חלקית שתבטיח שייכנס כסף באופן קבוע. אני חושבת שלא הצגתי בפניכם את המיזם החדש שלי ושל שותפתי המוכשרת נילי ממן - מגזין "במידה שווה" לאופנה שמנה. אני ממש ממש אוהבת לעבוד עליו וזו דרך חדשה ועצמאית. כל ההתחלות קשות והאתר צריך לצבור תאוצה כדי שאפשר יהיה להעביר אותו מרשימת ההוצאות לרשימת ההכנסות.

חוץ מזה אני עושה גם עבודות גרפיקה בפוטושופס, עורכת, כותבת ומייעצת בענייני אינטרנט. העבודה הפרילנסרית, גם היא לא מבוססת עדיין, ואין לי רשימת לקוחות קבועים. אני רשומה לאתר בינלאומי לפרילנסרים שמחפשים כותבי צללים לבלוגים. מישהו שם מציע שכר של 2$ עבור כתבה של 500 מילה או 20$ לשיכתוב של כ-50 מתכונים. אני שואלת את עצמי מי מסכים לתנאים הללו? אפילו לעשות קופי פייסט לטקסט מועתק לתוך גוגל טרנסלייט זה יותר מדי עבודה עבור 2$. מעניין גם איזו עבודה הוא יקבל עבור 2$ ל-500 מילה. אולי את אותה מילה 500 פעם?

ברקע נמצא טיפול שיקום לשיניים שהתחלתי בדצמבר ועדיין לא נגמר. לא יכולתי ליפול על רופא שיניים יותר מקצועי אבל הפרפקציוניזם שלו מתיש. אחרי שנגמרו העבודות התחיל שלב המדידות, אותן הוא עושה במשך שעות על גבי שעות, מותח את הפה, מושך את השפתיים, מאיר את השיניים בקרינה, מפסל בגושים ולא מתפשר. זה מצויין לטווח ארוך אבל זה גם נעשה תוך לחץ בלתי פוסט ממטופלים שממתינים בחוץ, מחכים שעה או יותר.

את הדוקטור הלחץ משרת, כך הוא אומר. אני סופגת את כל הלחץ גם מכיסא המטופלת והוא מכריע אותי. היום הוא הוציא אותי החוצה באמצע כדי לשחרר את התור. הייתי אמורה להמתין בחוץ. כל כך רציתי כבר ללכת שפשוט התחלתי לבכות והתפרקתי במרפאה הציבורית. הייתי צריכה מים, כדור הרגעה וקריאה דחופה לאהוביק שייקח אותי הביתה כדי לחזור לעשתונותיי.

בעוד יומיים, בעצם יום, בקיצור בחמישי, אני חוגגת יום הולדת 39. היום עניתי לשיחה מהמשטרה לגבי בלוגרית אובדנית. זה תחום האחראיות הכי קשה שהיה לי כמנהלת ישרא. בהתחלה אני פועלת ביעילות ובמקצועיות ואחרי שכל המידע עובר לידי המשטרה (בהתאם לצו שופט) אני נותרת לבד עם המועקה. הפעם הנתונים שהם היו צריכים היו נגישים לכולם אך במצבו של ישרא-בלוג אני תוהה מי יגיב לקריאות כאלו וייתן מידע שדורש כניסה מורכבת יותר למערכת באמצע הלילה. המצב של ישרא-בלוג באופן כללי מדכא עד עפר, חוסר ההתייחסות כל כך מעליב עד שאני מתחילה לחשוב שישרא זקוק להלוויה מכובדת. לפרידה מסודרת מהאינטנט. שיימצא או יומצא אתר חדש, שבו בלוגרי ישרא יוכלו לפרוק וגם יהיה להם מענה וכתובת. אולי פינאלה טוב זו הזדמנות להספיד ולסגור מעגל, במקום להיות עץ שנופל ביער בעוד כמה חודשים. אבל לכו תדעו, אולי הנפש שלי פשוט מתכוננת לבלתי נמנע ומנסה להשאיר מידה מסויימת של שליטה.

מחר בטוח יהיה יותר טוב, כלומר היום.