לפני קצת פחות משבוע חגגנו, אהוביק ואני, שנתיים להיווסדנו כמשפחה. האירוע המקורי התרחש ביום שישי בערב, במסעדה בחוף גורדון. על תקן הרב-כומר ומנהל הטקס הופקד חבר טוב שלנו. מרוב התרגשות, חלק מהטקס שכתבנו יחד הוקרא עוד לפני שהגענו לחופה. במעמד שבו כן נכחנו אמרנו אחד לשני כל מיני דברים וכולם שמעו. מרוב התרגשות התבלבלנו גם אנחנו, והחלפנו טבעות (שלי בשלו), ידיים, ודפיקות לב.

אהוביק ואני מכירים מעל 12 שנים. במהלכן התחברנו ועברנו לגור יחד אחרי שלושה שבועות של היכרות. אחרי שנה וחצי נפרדנו בבום גדול. יצאנו עם אחרים. חזרנו לצאת אחד עם השני. שוב נפרדנו. הפכנו לחברים טובים. רבנו. ניסינו להתנתק לחלוטין ולתמיד. זה לא החזיק מעמד ליותר משישה חודשים. המשכנו להחליף נוזלים עם פרטנרים אחרים, ואז היינו חוזרים לישון ביחד, בחדרון הקטן שלי.

ההתאהבות שלי לא כבתה לרגע. בכעס היא פראית ומשוללת רסן, ברגעי מפגש הלב שלי דוהר, העיניים מחייכות, הראש מסתובב. לפני ארבע שנים ההתאהבות הולידה גם אהבה בוגרת יותר. עם כל החשש לתת לזה צ'אנס נוסף, אני שמחה שעשית זאת, שקפצנו שוב במלוא הרגש פנימה, לשלב חדש בקשר.

הרבה אנשים אומרים שאצלהם שום דבר לא השתנה אחרי החתונה, במיוחד אם כבר גרים יחד. אצלינו יש הבדלים ניכרים. יכול להיות שמה שעשה את השינוי היא המחוייבות, ההבטחה שלנו אחד לשני לא לוותר, לנסות הכל, כמיטב יכולתנו, לחיות ולחלוק חיים. השנה הראשונה הייתה גם ממש קשה, פתאום לרגשות יש מסגרת שיכולה להרגיש מגבילה. הביטחון והיציבות לא הספיקו לגשר על כל הפערים, שיש בין כל שני אנשים. צריך לעבוד קשה בלי להתעלם מהבעיות החשובות, ובלהחליק את אלו שלא קריטיות. השנה השנייה הייתה טובה יותר, הבהלה מהסטטוס החדש שככה, ההתלהבות התפתחה לנעימת נושא שחודרת פנימה, קצת יותר עמוק בכל פעם.

החיים הזוגיים רחוקים מלהיות איזו פנטזיה נוצצת, אך למציאות יש כוח חיים חזק, לא נקי ולא אסתטי לפרקים.  הקשר עם אהוביק לא נותן לי להתנתק, לברוח, להתנער מהמודעות. הוא נוכח ואני נוכחת. אני מחוייבת לא לוותר, לדבר, לא להיעלם. לקח 12 שנים אבל אני בטוחה שאני במקום הנכון בשבילי.

דברים שאני מאוד אוהבת באהוביק:

הוא יכול לקחת כל שיר ולהחליף לו את המילים למלוכלכות במיוחד

הוא יודע לשרוק מנגינות שלמות, ברמה של שרקן מקצועי

הוא חי בצורה טוטאלית, סוחפת, ללא גבולות

הוא אדם חזק, חכם, רגיש והכי יפה בעולם

הוא שומר מרחק בכביש

דברים שיש לי בזכות אהוביק:

רצון לחלוק את החיים והמחשבות איתו לעד

הרגשה קבועה שאני עטופה בדאגה, שיש מי ששומר עלי

דירה קטנה בתל אביב, עם יציאה לגג פרטי ענק

הכלבה הכי טובה בעולם, החתול הכי מתפנק ומתרפק

*חדש* אוגוסט 2015: ההתרגשות שנעשה יחד תינוקים מתולתלים

המתנה הכי יפה שקיבלתי ליום הנישואין

קוקסטה: בייבי, אתה לא מצטער שהתחתנת איתי לפני שנתיים?

אהוביק: מה את מפגרת? אני מצטער שלא התחתנתי איתך לפני עשר שנים

* תמונות נבחרות מאלבום החתונה, מתנה מהחברות הכי טובות שלי, בנות הסלון הספרותי.
* עיצוב והפקה: איקוש המוכשרת, וזהובת הלב.

בחיים לא פגשתי מישהי שמדברת כל כך הרבה כמו רותי השיננית. זה כנראה עוזר שהמטופלים שלה לא יכולים לענות חזרה, כך שאין שום אופציה שמישהו יעצור את זרם התודעה הזה. במשך חצי שעה היא מילאה את תפקיד החוקרת הקשוחה והשוטרת הטובה גם יחד, וניסתה להוציא ממני הודאה לגבי אבן שן. לא הודתי בכלום. אז מה אם מדי פעם (ביום) אני שוכחת לצחצח? הטלתי את האשם על מברשת השיניים.

רותי היא מסוג השינניות שגורמות לאנשים לא ללכת לשיננית. הרגשתי כאילו כל שכבת פלאק היא לוקחת כעלבון אישי. היא גם אמרה "פלאק" כאילו זה איזה סוג של פשע מאורגן. שלא נדבר על דלקת חניכיים. "למטופלים שלי אין דבר כזה דלקת חניכיים, שלך מדממות כל כך שבנק הדם יכול לשאוב מהן מנה". היא חפרה כל כך עמוק על השיניים הבלתי מטופלות שלי שהלכתי וקניתי שני סוגים של מברשות שינים וקיסמים מיוחדים מייד כשיצאתי משם. משהו בנחישות שלה בכל זאת נגע בי. אני חושבת שמעולם לא הסבירו לי בדיוק איך מצחצחים כראוי.

אחרי שיצאתי נתקפתי מיגרנה. היא לא עברה כל היום וכל הערב. לא אקמול פוקוס, לא קפאין, לא נורופן, לא עיסוי לסת, רקות, צידי אף, רווח בין הבוהן לאצבע. גם אם היא תעבור עד מחר, הראש עדיין יהיה בטראומה של יום שלם שעבר עליי איתה. זונה.

לאורך השוקיים שלי

הגודל של כל אחד
משתנה ביחס לשני

עוגיה שלי