משהו מתקדם בתל אביב לשום מקום אך באופן עיקבי. מרפאות נסגרות במרכז העיר ונפתחות מחדש ברמת אביב או מעבר לאיילון. הבנקים מחסלים סניפים בסיטונאות, בטח בגלל התייעלויות. הכספומטים מתרחקים אחד מהשני ובאמצע מתגנבים הפיראטים שגובים עמלה של מעל חמישה שקלים למשיכה. רשתות קפה כמו לנדוור, גרג, קפה-קפה ושות' תופסות יותר פינות בעיר מבתי קפה שכונתיים קטנים. בתי מרקחת עצמאיים מפנים את מקומם לסופרפארמים גנריים. העיר מאבדת מייחודה לטובת הנוחות.

בבניין החדש שבנו מולנו לא גרים תושבים, רק תיירים. הדירות לא מושכרות אלא טווח קצר בלבד. אנשים (צרפתים ואמריקאים לרוב) באים לבלות בהן שבוע של חופש ואז מותירות אותן ריקות עד לנופש הבא. וזה לא בניין של דירות נופש, בנין רגיל למגורים שאיש לא גר בו ברוב השנה. ברחוב למטה, לעומת זאת, יש דיירים קבועים ויציבים, שלא הולכים לנפוש במקומות אחרים. הפער בין גגות העיר לביבים גדל.

היום הייתי בשרונה מרקט החדש, שבועיים לאחר שנפתח. אני מחבבת מאוד את מתחם שרונה, בעיניי הוא מחובר לעיר יותר משאר המתחמים הסינטטיים. את השוק עצמו פחות אהבתי. הדברים שמעניינים אותי, כלומר דוכנים עם מלא אוכל רחוב קטן באווירה של מטבח, עוד לא נפתחו. כרגע אין בו שום אוכל אסייתי למשל. מצד שני יש איזה 4 חנויות של כלי מטבח. ניחא, לפחות זה איכשהו קשור לאוכל אבל מה עושה שם דוכן מוצרי כתיבה או טלפונים סלולריים? יש בשוק יותר מדי מקומות שבשבילם אני לא צריכה ללכת עד לשוק, יותר מדי רשתות. קשה להבחין בין חנויות הירקות כי אין להן התמחויות אפילו לא שמות שכדאי לזכור. בטח גם מאוד יקר. כן, קרפ ב-33 ש"ח זה יקר.

בינתיים נראה לי שכדאי לבוא בגלל הדוכן הגרמני של הנקניקיות והצ'יפס, המקרונים של פושון, שבשבילם עומדים בתור גם בפריז (לא טעמתי, נגמרו לפני שבאתי אבל האקלר קרם לימון ומרנג היה מצויין). יכול להיות שמי שחפץ במוצרי בישול כמו חומץ ושמנים מובחרים, גבינות נדירות, בשר דגים מכל הסוגים ומוצרי מעדנייה, יהנה יותר. אני מחפשת את חוויית האכילה בעמידה. אהוביק מת על אויסטרים. מצאתי כמה מצומקים באחד מדוכני הדגים. האווירה בשרונה מרקט לא מעודדת טעימות, הריח סטרילי, הטעם מהונדס. עושה חשק ללכת לשוק לווינסקי לתיקון.

ובכל זאת תל אביב היא העיר שהכי טוב לי לגור בה. ברוב הימים או הולכים על בוגרשוב מהים עד פינסקר אפשר לא לשמוע מילה בעברית. כאן אין משבר תיירות. אולי בגלל זה הוא רחוב כל כך מעניין. יש בו את חנויות הטפטים המסורתיות, מכוני הציפורניים, הסושיות, המספרות, הפלאפל של גבאי. יש גם את הפרסי שעושה גולאש מעולה עם חצילים, חנויות היפסטריות במחירי רצפה, האדרת של היד השניה, סבונים ריחניים, צמחי מרפא, חנות המתנות והפיצ'יפקס של לווינגר, המכולת שעדיין רושמים בה על כרטיסיות ומשלמים בסוף החודש.

יש לפחות שלוש מאפיות, שלושה בארים, שלוש חנויות עם נעלי סקייטרים זרחניות, ושלוש קומות של ציוד למטיילים. הפיצה הכי הפיצה, והתופרת שאצלה אני שוכחת תיקונים במשך חודשים, עד שאני באה למסור תיקון חדש והיא מזכירה לי שלא לקחתי את הקודם. לא, אני לא זוכרת שיש אצלה משהו שלי כרגע.

בפרק הקודם נשארנו פחות או יותר בשלב של התחתונים למטה. סגרתי עם ש. כהן מזגנים (AKA שינקו) שהיא עוברת לדירה המעולה ברחוב בילינסון, ואז הודיע לנו עורך הדין של בעל הבית שאנחנו נדרשים להתפנות לטובת הבן השב מהניכר. השותף ההומו-לטאנט היה מאוד שמח לאיד ולי היו שני חתולים (איאקס ואמסטרדם) כדיירי משנה, ושלושה שבועות למצוא דיור חלופי.

החיפושים עם שינקו היו פחות טראומטיים ואכן מצאנו דירה פנינה בשדרות מוצקין, שהן השדרות הכי מעולות בתל אביב. החדרים היו גדולים ומרווחים. שלי עוצב כריבוע מושלם שפנה לכיוון מערב והכניס אור רך מבעד לצמחייה ענפה. הרצפה הייתה מחופה בפרקט בצבע כהה וכל התחושה הייתה של מרווח נשימה והקלה. זה היה הרחוב הכי שקט שגרתי בו, למרות שפיזית הוא ממוקם במקביל לדיזנגוף ולבן יהודה, הוא סוג של שמורת טבע שבה צמרות העצים והציפורים שולטות ביד רמה.

שינקו בחורה מצחיקה אבל גם נשמה טובה ומישהי שכיף לספר לה הכל. חלקנו ספרים, מכונת כביסה, חברים ורהיטים מאיקאה. כמה שאני לא מנסה אני לא מצליחה להיזכר איך נראה המטבח והאם בכלל היה לנו איפה לשבת שם, אם כי נדמה לי שלא היה. אכלתי הרבה בחוץ. 

החגיגה במוצקין נמשכה כשבעה חודשים בלבד. בעל הבית היה עורך דין גרידי, מהזן שמצליח להוציא שם רע אפילו לעורכי דין. את שכר הדירה (1950 שקלים לכל אחת כמדומני) הוא הצמיד לריבית ולשער הדולר במקביל, הגבוה מביניהם. בעצם נכנסנו לחוזה באמצע השנה. הזוג שגר שם קודם הכריח אותנו לקנות מהם את המקרר הזבלה ולשלם על שבועיים שבהם הם גרו בדירה ולא אנחנו (כתנאי להעברת שמנו לבעל הבית בעדיפות). בעל הבית לא רצה להאריך את החוזה וכך חתמנו ל-7 חודשים בלבד, עם הבטחה מהעורך דין שנוכל להאריכו.

אחרי כשלושה חודשים בדירה הוא החליט שהוא רוצה למכור אותה ונאלצנו לקבל מתווכים שהסתובבו בדירה עם קונים פוטנציאלים. כן, זה מאוד מחזק את תחושת היציבות שלך כשפעמיים בשבוע נכנסים לבית אנשים שמתחרים עליו. בסופו של דבר בעל הבית ויתר על המכירה, הוא הריח שהמחירים עומדים לעלות והניח לנו. עם זאת הכיס כבר היה מחורר מההרפתקאה בדירה במוצקין וגורם ההקאה מבעל הבית דחף אותנו לחפש משהו אחר. 

מחירי הדירות אכן עמדו לעלות ושינקו ניצלה הזדמנות זהב לרכוש דירה לגמרי לעצמה, משהו כמו 100 מטרים בקו אווירי מהדירה במוצקין. אני הוזמנתי כדיירת משנה, שעוזרת לממן את המשכנתא. עכשיו היה לנו גם מטבח עם חלל ישיבה שהפך להיות הסלון שלנו. שוב צבעתי קיר בורוד עם פסים א-סימטריים לרוחב. היה לי בחדר גם ארון קיר שבו אפשר היה להכניס חצי תזמורת, וקישטתי אותו במדבקות עם מוטיבים צמחיים. חידשתי את הספה מאיקאה בכיסוי חדש עם אותם מוטיבים, שהצליח גם להסתיר היטב כתמים.

היה ממש כיף בבן יהודה במשך כשנה. וזאת למרות שהאוטובוסים חפרו לי בראש מחמש בבוקר, כי חדר השינה שלי היה על תחנה של קו 4. אולי בגלל זה המצב הנפשי שלי לא היה משהו, לא הצלחתי לעבוד יותר מכמה שעות ביום ולא הצלחתי להחזיק עבודה קבועה. עדיין ניסיתי כל מיני תרופות ופסיכיאטרים והחתול איאקס הזדהה ויצא גם הוא מדעתו לחתולין.

יכול להיות שחידוש החוזה בנינו לעוד שנה לא היה כל כך חכם. שינקו טעמה כבר את טעמם של מגורים לבד ממש לפני שהיא עברה לגור איתי והדירה הייתה דירה שלה. אי השוויון היה אינהרנטי, למרות שחלקנו חשבונות ושילמתי לה שכר דירה. אני הפכתי קצת תלותית, לא הייתי בקשר עם אהוביק והדו-קוטביות הייתה בשיאה. כל דבר קטן הפך להיות נטל על החברות המצויינת. הבנתי שצריך ללכת כדי להישאר חברות וחיפשתי מקום שיהיה רק שלי ולא אצטרך לחוות פרידה נוספת ממישהו שחלקתי איתו פיסת חיים ומגורים. 

מצב הדירות בעיר התחיל להיות בלתי אפשרי. אני עבדתי בחצי משרה והוכרתי כנכה נפשית על ידי הביטוח הלאומי. מה שהצלתי לשכור תמורת 1900 השקלים שלא היו לי, זה חדר בגודל 20 מ"ר מתוך דירה מפוצלת (ל-3!). תמורת 400 ש"ח נוספים זכיתי לחשמל, מים וארנונה בלתי מוגבלים. הפיצ'ר הכי טוב של הדירה היה המיקום שלה ברחוב תל-חי, בין הסנטר לכיכר דיזנגוף. שוב היה שקט יחסי והמון חופש להיות אני במסגרת הקטנה שיכולתי להרשות לעצמי.

התנאים לא היו קלים. לא היה כסף לכלום, גם לא לכבלים. אני זוכרת שראיתי את יורו 2008 בערוץ הראשון בעזרת אנטנה פיראטית בשחור לבן, בטלוויזיה 21 אינץ' ישנה שעמדה על זרוע כדי לא לתפוס מקום בחדר. לדירה קראתי "הצוללת".

המקום הקטן השפיע יותר מכל על איאקס החתול. הוא הפך להיות תוקפני כלפיי וכלפי אמסטרדם. הוא נהג לרוץ בתוך החדר במהירות מסחררת כאילו הוא אריה בקרקס ולהעיף כל מה שניצב בדרכו. הוא היה מיילל בכל שעות היום ולא מוצא מנוח. ניסיתי לספק לו גירויים ולהקל על הלחץ אבל המצב רק החמיר. הוא התחיל להקיא על המצעים שלי ונאלצתי להחליף אותם מדי יום. לא חשבתי למסור אותו במשך שנה כמעט, עד שהבנתי שהכוחות שלי לא יחזיקו גם אותי וגם אותו. הייתי עסוקה בבולמוסי אכילה פרטיים ובימים שלמים של שכיבה במיטה שמילאה כמעט את כל החדר, מלבד את נישת העבודה. מרגע שמסרתי אותו לצער בעלי חיים וקיבלתי הודעה שהוא אומץ באותו סוף שבוע ממש, הלחץ על המוח קטן והקשר עם אמסטרדם שוב התחזק. שנינו היינו צוות טוב לחופש שבבדידות. 

בשנה השנייה בתל-חי, כשאני עובדת מהבית או מהמשרד שלי בסניף המקורי של "הסטריטס", התחלתי לטפל בתינוקת מתוקה שפתחה חלק בליבי שהיה סגור. חצי שנה הייתי מחליפה את אבא שלה, שהלך לעבודה בצהריים ,וחיכיתי עד שאמא שלה תחזור בארבע. היו אלו שעות קסומות, דורשות ריכוז והתמדה אבל החיוך שלה התחיל להחזיר אותי לחיים. בגיל שנה היא הלכה לגן עם חלק מהלב שלי.

כמה חודשים אחרי, נולדו לחברה אחרת זוג תאומים. הם שקלו ביחד כארבעה קילוגרמים ואני הגעתי לעשות משמרות לילה, כדי שהוריהם יוכלו לנוח מעט מהטיפול הקדחתני בתאומים. הם גדלו כל כך מהר. מרבעי עוף לחצאי עוף, ואז לתרנגולי הודו שמנמנים. שעות הלילה הפכו לשעות של האכלה על כורסת הנקה או על טרמפולינות במקביל. היה קיץ וממש ממש חם ואני הייתי בשיא משקלי, אני זוכרת את עצמי מתנשמת ומתנשפת, עולה ויורדת במדרגות שבביתם. עוד לפני שהקיץ נגמר חוויתי בגב כאבים שלא חוויתי מעולם.

בהתחלה האורתופד חשב שמדובר בפריצת דיסק, עשו בדיקות מבדיקות שונות ולא הגיעו לכלום. הלכתי לטיפולים של רפואה משלימה ובמקביל לקחתי כדורים וזריקות. בכל זאת במשך חודש לא יכולתי ללכת, הייתי כמעט משותקת ברגל אחת ומרותקת לחדר הקטנטן. הטיפולים שהכי עזרו לי היו פלדנקרייז. המטפלת הניחה שמדובר בדלקת במפרק שמחבר בין הגב לישבן הימני - אישיאס. משהו הסתובב לי במוח, נמאס לי לאכול אם אני לא יכולה לזוז כתוצאה מזה. באוקטובר נפל הפור על גמילה מסוכר ומגלוטן.
 

כנראה שנצטרך עוד פרק כדי להרכיב את המסע הביתה.

אהה והנה שני זוגות נעליים שרכשתי לא מכבר בסוף עונה. למרות שאין לי גרוש יש לי פטיש לנעליים עם כפתורים:

2013 היא שנתי ה-15 בעיר תל אביב, מה שהופך אותה רשמית לעיר שבה התגוררתי הכי הרבה. הגיע הזמן להתבונן פנימית על שעברתי במהלך הזמן ואולי להוציא החוצה את מה שהבנתי.
 

הדירה הראשונה בה גרתי מחוץ לבית ההורים הייתה ברחוב הפרחים באיזור תל ברוך. עברתי לשם יחד עם הבנזוג הראשון שלי, אחרי שנה שבה גרנו יחד בבית של ההורים שלי. טכנית היא אפילו לא הייתה בתל אביב כי החלק הזה של הרחוב היה שייך לעיריית רמת השרון. גם רעיונית היא הייתה רחוקה מהכרך הסואן. זו הייתה יחידת דיור בחצר של ביתם הפרטי של בעלי הבית. היא עלתה משהו כמו 450 או 500 דולר של אז, שהיו משהו כמו 3 ש"ח לדולר.

במקביל לפרידה מהאקס עברתי לגור עם החברה הטובה שלי מהלימודים, ריקי. הדירה הראשונה שראינו יחד הייתה דירת קרקע בארלוזורוב, קרוב לפינת אבן גבירול. היא עלתה סכום שהיה נראה המון בתחילת שנות ה-2000, משהו כמו 750 דולר. הסלון פנה לעורף והחדר של ריקי פנה לחזית. אני לקחתי את החדר הקטן יותר. היינו הולכות לאכול בסושי בר בבזל. החבר'ה שלנו קראו לבית "הסניף" כי הוא היה סניף משני לישיבות סטלניות שהתקיימו ב"קאסה".

זה לא נגמר טוב עם ריקי, החברות התפרקה ואיתה גם החוזה. נדמה לי שהיא המשיכה לגור שם אבל אני לא לגמרי בטוחה. אני בכל אופן עזבתי את תל אביב לשנה וחזרתי לגור בעיר נעוריי - רחובות. דירת הסטלנות הסטודנטיאלית הייתה אותה "הקאסה" ובכל יום ישנו אצלי ואצל השותף ההייטקיסט לפחות שני אנשים. לרוב הייתי קמה ולא בטוחה מי נשאר הפעם לישון בזולה בסלון.

הדירה הייתה על הגבעה הכי גבוהה בעיר, בקומה רביעית בלי מעלית. למען האמת רוב הדירות שגרתי בהן בחיי היו בקומה רביעית בלי מעלית. במרכז קליטה ברחובות גרנו בקומה רביעית (לא היה אפילו טלפון אז מעלית שתהיה?). מאוחר יותר עברנו לדירה בשכירות בקומה רביעית בלי מעלית ואז רכשנו את ביתנו הראשון. כן, כן, בקומה רביעית בלי מעלית. 

שנת השכירות נגמרה, החברה בה עבדתי נסגרה ואני חזרתי לגור אצל ההורים לחודשיים. בדיוק אז הכרתי לראשונה את אהוביק. אחרי שלושה שבועות של היכרות הזדחלתי לגור איתו. כל פעם הייתי מגיעה ולא מצליחה להתנתק ולחזור הביתה אז העברתי כבר בגדים וחפצים אישיים. קנינו יחד ספה, מיטה ושולחן מאיקאה בכסף שהוא קיבל מהדוד ליום הולדתו ה-30. 

שנה וחצי גרתי כאן, ליד הים בקומה (אתם תגידו) ואז נפרדנו. מצאתי דירה מהממת ברחוב בילינסון, מאחורי כיכר דיזנגוף, יחד עם שותף ראשון שלא הכרתי לפני ושמו כאן בבלוג היה שותף חתיך במיל'. באותה שנה הדולר נפל ובעלי הבית עברו לחשב את שכר הדירה בשקלים. שילמתי אז סכום בלתי נתפס של 1360 ש"ח על חדר גדול מאוד עם מרפסת, בדירה משופצת עם מזגן בכל חדר, ובקומה ראשונה. השותף חתיך במיל' כשמו כן הוא אבל הוא לא היה רק פרצוף יפה אלא גם איש שיחה כיפי והאווירה הייתה רווקה ופוחזת, כשאת האוויר מילאו ניתוחי דייטינג ודייט שבועי קבוע עם השותף במסעדה אחרת. 

הדירה הייתה מהממת אבל הקשר המעולה עם השותף היה עוד יותר מהמם. לכן הרגשתי נורא כשהוא החליט להתחיל ללמוד בירושלים ועזב את הקן. לא רציתי כלל לחפש ולכן סמכתי על חברים שהמליצו על שותף שהיה אושייה אינטרנטית. כיוון שהוא היה הומו ציפיתי שהבית יהפוך לתחנת רכבת של דמויות קאלטיות. הבחור היה האכזבה הראשונה שלי ממגורים עם שותפים. מהר מאוד הוא הפך את החדר שלו לסוג של מקום שבו עיתונים, אריזות פיצה וקלטות של באפי הולכות למות. זה לא היה מפריע לי לולא הרגשתי שהריח הכללי זוחל לעבר המסדרון עם חשש כבד שמאהביו הדמיוניים גומרים שם את ימיהם בתוך שקי יוטה. אה, הוא גם היה הומו לטאנט ולא פעיל בכלל, אני חוששת שהוא היה בכלל א-מיני. 

מה ששבר את גב הגמל היה כשנגמר לו הכסף להזמין פיצות והוא התחיל לבשל. מבחינתו לבשל היה לטגן בצל ולהוסיף לזה רסק עזגניות מה שיצר אפקט ריח עם מקדם הקאה גבוה. בנוסף לכל אלו הוא היה פשוט מיזנתרופ ולא חברותי כלל אז החלטתי כעבור חצי שנה שאני השותפה הבכירה וזכותי להעיף אותו כשנגמר החוזה. כבר סגרתי הסכם שותפות עם בלוגרית שלא מכבר פגשתי והודעתי לעורך דין שטיפל בענייניו של בעל הבית (שברשותו עמד כל הבניין) שאנחנו משנים ההרכב. 

לעורך דין הייתה בשורה פחות טובה: הבן של בעל הבית חוזר מלימודים בחו"ל ואבא שלו מבקש לשכן אותו בדירה שלנו, מה שדי סותר את כל התוכניות. 

עוד על הדירות, השותפים והחוויות התל אביביות בפרק הבא.