בזמן האחרון אני מרגישה שההתלהבות שלי מתוכניות ריאליטי בשפל שלא היה כמותו. לא "אקס פאקטור" ולא "הכוכב הבא" מצליחות לגרום לי לשמוע זייפנים מתעללים בשירים. מה רבה הייתה הפתעתי כאשר נוכחתי שהבעיה היא לא הז'אנר ככלל אלא המחסור בריגושים וחידושים. כך נפלתי על "הכפר" - הריאליטי החדש של ערוץ 10 בהנחיית בוקי נאה (פליליסט, אליל מין ופליט הישרדות VIP בעצמו), והתמכרתי.
מה שאני אוהבת בכפר (איך באמת לא חשבו על זה קודם?) זה שהמשתתפים לא זרים אחד לשני או תלושים מסביבתם הטבעית. בכפר הם באים כמשפחה (אם כי, לתשומת ליבכם, משפחה זה עדיין רק 2 הורים ו-2 ילדים בוגרים). זה מעניין לראות את הדינמיקה המשפחתית ולגלות כמה כל משפחה אומללה על פי דרכה.
התפאורה היא פארק תמנע וגם זה שינוי מיערות גשם, איים טרופים, נהגי מוניות מעצבנים או בתים מעוצבים יתר על המידה. את הגושפנקא לפורמט חדש חותמת אווירה ציונית של ראשית ההתיישבות בארץ ישראל. נשמע מעיק וחינוכי אבל האמת היא שזה די מצחיק וגם אותנטי למראה. אפילו בגדי החלוצים נראים סקסיים להפליא באופן גיקי-היפסטרי שכזה.
חמש המשפחות שנבחרו הן פוסטר של השד העדתי בבקבוק, שאמנון לוי הטריד לאחרונה. מהצד המערבי ניצבות משפחת הימלמן הצפונבונית ומשפחת שוובר הקיבוצניקית הצברית, שהם החביבים עליי במשחק. בפינה של המקופחים אך הגאים יושבים משפחת דיגמי (הידועה גם בכינויה משפחת סופרנו). אביה של משפחת אזולאי מגדיל לעשות וכאילו נלקח מרימייק של סלאח שבתי, למרות שהוא בעל פיצוצייה בכיכר רבין. באמצע נמצאת משפחת זנד, שהם לא זה ולא זה או גם וגם אם תרצו. כמו שנוהגת גם כותבת שורות אלו, הם מתחברים למשפחות המזרחיות החמות והמחבקות.
ראש הכפר והמנחה של התוכנית, בוקי נאה האייקוני, גונב את ההצגה עם משפטי ה"שורו, הביטו וראו", "קומו חברים לעמל יומכם" או סתם "היידה". בשני בערב הוא לקח את משתתפי התוכנית באוטובוס הפלילי שלו לסיור בחצר האחורית של תל אביב. מלבד המשפחות המורחבות, אנשי הפקת התוכנית, צוותי צילום של ערוץ E וגיא פינס, הצטרפו אלי למסע גם WogaRox, המלכה הזאת, רומי ומאיה.
אז איך אנשי הכפר במציאות? טוב, לא כולם היו. משפחת שוובר למשל לא שלחה נציג (הם בטח צריכים לקום מוקדם לחליבה) וכך פספסתי את סיגלית שוובר - הקמע הרשמי של הכפר. ממשפחת הימלמן הגיעה רק שוהם הימלמן, סטודנטית צעירה לפיסיקה שהמצלמה אוהבת, יחד עם מה שנראה כמו החבר שלה, ואחותה הקטנה. נו, אשכנזים מתנשאים. שוין.
שאר המשפחות הגיעו בהרכב מלא ואף מורחב. דודי דיגמי, שהגעתו לסיור היא אירונית אם לא אבסורדית, נראה פחות שרירי מאשר על המסך. האמא, דניאלה דיגמי, הייתה גם היא פחות מפחידה. הפרצוף הרציני השתנה לעיתים לדמעות אמיתיות שנבעו מסיפורי החלכאים והנדכאים שפגשנו. למרות שבזמן צפיית התוכנית רציתי שתודח, אחרי שפגשתי אותה נורא חבל לי שלא אראה אותה לוקחת חלק במאבק המשפחתי. קארין דיגמי, הבת והאחות שנזפה בנו על זה שתפסנו את המקומות השמורים שלה באוטובוס, התחבקה רוב הערב עם שרוליק לבית משפחת זנד. אם בערוץ 10 לא חשבו על זה עדיין הם חייבים להיות זוג ב"היפה והחנון VIP". לגמרי אפשר לתפור סביבם תוכנית.
את הסיור התחלנו בשפך הירקון, שם הזונות כבר לא זורמות לים (אלא אם נשפכו או התאבדו) והמשכנו לעבר נמל תל אביב כדי ללמוד על נסיונות החיסול של רוזנשטיין, פריצת כספות, זיונים בשירותים ומציאת גופתה של הילדה רוז פיזם. המשפחה הכי כיפית לכל הדעות התבררה כמשפחת אזולאי, על בנותיה היפות עדן ודורין, אמא שושי המהממת ואבא שוקי, שלא התלהם או התבהם כלל, בניגוד לדמותו המצטיירת בתוכנית. כנראה שזה היה הרעב והמחסור בריבה שהפכו אותו לאיש השנוא בכפר. במציאות הוא חתול מתוק ורגוע למדי.
בהמשך אכלנו בחדר אוכל של מלון שקר כלשהו ארוחה שדמתה יותר לחגיגת בר-מצווה בשנות ה-80 קומפלט עם הצלי והרבע עוף. גם הקינוחים פרווה היו בטעם קרמבו, רק בלי הקטע של הביסקוויט והציפוי. איכס.
כנראה שהמטרה הייתה להיפטר בהמשך מהאוכל כי נלקחנו למועדון הבורסה, שם צפינו בהרצאה בתחום הביולוגיה המולקולרית. סתם, לא, צפינו בעצב בבחורות עם חוטיני רוכבות על אשמאים זקנים שתופסים להן בציצי. עמנואל, סטודנטית למשפטים המסתתרת מאחורי מסיכה, ישבה על הבמה והסבירה לנו על הכושר שנדרש כדי לרקוד על עמוד (שבועיים אימונים בלבד) על שתי הדקות של תנועות זיון שהן עושות על לקוחות ובתמורתן מקבלות שטר של 20, על גבולות המגע ועל כמה שזו בעצם עבודה כמו כל עבודה ושאף אחד לא הבריח אותה מעבר לגבול והכריח אותה להתפשט מול קהל. הרגשתי שאני נחנקת ורציתי רק לצאת משם.
המוסד הבא היה הרבה יותר ידידותי, ירדנו למרתף של הדאנג'ן ולמרות שהמגמה הייתה לא לגעת בשום דבר מחשש שיקפצו עלינו נוזלי גוף, בסוף יצא ששיחקנו בכל המתקנים (נדנדה, עמוד, לולאה מרחפת, צלב קשירה וכיסא עינויים). בוקי הדגים על שפחה, שלא רצתה להצטלם אך הופיעה בפנים חשופות, את האיזורים בהם מותר להכות ואת אלו שיכולים לפוצץ למישהו כלייה. כאן פרקנו על עול. אני נתפסתי עם חסם פה ואילו יונתן לבש מסיכת עור. שכה יהיה לי טוב.
האתר האחרון היה גם הקשה ביותר. סיירנו בתחנה המרכזית הישנה, מקום שבו לא הייתי אולי עשר שנים. על המדרכות היו מוטלים נרקומנים בשלבים שונים של קריז ובוקי פירט על מוסדות המין בחמישים שקל, שזה מה שמחפש כל מי שיורד עם הרכב במורד רחוב הגליל. השיחה הבאה התנהלה עם טרנסקסואלית נרקומנית שסיפרה על מעגל הסמים ולידה הדגימה קולגה שלה סוטול מתקדמם. המחזה היה קשה ונוגע ללב. בוקי שמדבר אוטוסטרדה ומרתק את הקהל במשך יותר מ-6 שעות(!!!) משלם לכל מי שמשתתף בסיור שלו וכך גם הפרוצות קיבלו 100 ש"ח על זיוני השכל שלו. אך הסצינה שקרעה לכל האוטובוס את הלב התרחשה כשבוקי קרע שטר של 100 ש"ח מול פניה של נרקומנית שאיחרה להגיע לסיור. בוקי קרא לזה אקט חינוכי ולמקום שבו זה התרחש "משולש המוות".
בדרך חזרה לחניון רידינג האוטובוס היה שקט. אחרי שצחקתי כל הערב, נדבקה לי לנפש הצחנה של התחנה המרכזית. כולם שאלו "איך מגיעים למצב כזה בכלל?" אבל מה שהם התכוונו לשאול זה "איך לעזאזל עושים שאף אחד שאני מכיר לא יגיע למצב כזה?".
אני ראיתי את העיר שלי במבט מהתחתית וחזרתי באופניים לאורות בוגרשוב בתחושה שהעיר הזאת קשה מתחת למעטה התיירותי, והיא הופכת את האנשים שבה לקשים.
התחלנו בראשית הציונות וסיימנו בביוב של העיר הגדולה, חתיכת סיבוב ללילה אחד.
והנה אני עם משפחת אזולאי מימין ונציגי משפחת הימלמן משמאל:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
kuksta
