בכל יום אני פוגשת את הגוף במקומות חדשים. שנה אחרי שהתחלתי תהליך של סיגול דפוסי מחשבה חדשים, והרגלי אכילה מתאימים לקיבה מקוצרת, ואני יכולה לשלב רגליים. זה אחד מהדברים הקטנים (אך הרבים) שלא נותנים עליהם את הדעת כשהם ישנם, אבל יכולים להוסיף למועקות שהגוף מטיל כשהם לא נוחים.

הגוף שלי מתחזק מהיוגה. כבר 10 חודשים רצופים, מתוכם 7 חודשים של תרגול קבוע פעמיים בשבוע. ליוגה (איינגר) יש השפעה גדולה גם מחוץ לתרגולים. זקיפות הקומה למשל, היא נובעת מהרחבת החזה לנשימות גדולות יותר. להזדקף זו לא משימה  כמו שהיא נובעת מהצורך לספק מקום לריאות, שיוליכו פנימה כמה שיותר חמצן. יש ביוגה הרבה דברים פשוטים שדורשים רק תשומת לב. עצמות מרכז האגן למשל הם מנוף מאוד משמעותי בישיבה. המיקום המדוייק על מושב האופניים (אהבה נוספת שלי) נותן כוח לירכיים לסובב את הפדלים ומאפשר לפלג הגוף העליון להיות יציב, לספק איזון.

לא, לא הפכתי לפריקית של בריאות ואני לא משוכענת שהדרכים שאני מחפשת מתאימים למישהו מלבדי. התומכת שלי בקבוצת המשרוולים אומרת שזו "פעילות מאזנת רגשית" וזה מסתדר לי מאוד. אכילה הייתה הדרך האוטומטית להפיג חוסר שקט וכעסים. היום אני מרגישה גאה ומוצלחת גם לעשות סיבוב יותר ארוך עם הכלבה בערב, ולהשתמש באופניים (הלא-חשמליות) ככלי תחבורה עיקרי בעיר השטוחה והלא גדולה. כי בשביל לאזן את הרגש אני לא צריכה נעלי ספורט או מנוי למכון כושר, וכל דבר שעושה שלום ביני לבין גופי נחשב ספורטיבי.

יש הרבה סיפוק מאיך שהגוף מגיב לטיפול הקשוב יותר למנגוני הרעב והשובע, לתזונה מודעת. אחרי שנה של שינוי השלתי יותר מ-50 ק"ג, בתוספת איזה 15 שנשארו מהסיבוב שעשיתי על הגמילה מגלוטן, וזה יוצא די הרבה. אני אוכלת קינוח אחד בכל יום וארוחות מלאות, טעימות ולא מקפחות. אני אוכלת היום כמו שאכלתי לפני חצי שנה (ויש לי יומן אכילה מוקפד שיעיד על זה) וכמו שאני מתכננת לאכול גם בהמשך. האמת לא נמצאת במספרים, הם אפילו עושים עוול לדרך הארוכה והיסודית שאני עושה. הרי הצלחתי לרדת במשקל בהיקפים גדולים גם עם אברהמסון, אבל זה לא היה משהו שאפשר להחזיק איתו חיים שלמים. לא כי אני חסרת כוח רצון או כישלון אלא כי הימנעות תוביל בסופו של דבר לפיצוי.

הצטרפתי לקבוצה של אופנה מלאה בפייסבוק. זה גם עוזר לי לעבור את השינוי. יש שם מלאן נשים שיקיות, מודעות אופנתית ויצירתיות. הן מגוונות, לא נכנסות לתוך מודל יופי אחיד. הנוכחות שלהן, על האהבה והקבלה העצמית, כבר תורמת להרים את הראש. וזה בלי להזכיר גילויים משמחים של מעצבות מדהימות, ירידי אופנה, ובאופן כללי אישור להתנסות עם הגוף בצורה חיובית, דרך אופנה.

נקודת תורפה בטיפול לאחרונה היא ירכיים. לא הייתה לי מעולם בעיה לחשוף זרועות אבל תמיד תפסתי חשיפת ירכיים שמנמנות כסוג של פשע אופנתי. אך הקיץ הישראלי כל כך דורש אותן חשופות. לאט עברתי מחצאיות באורך מידי לכאלו שמתנפנפות מעל הברך. מברמודה מקופלת נכנסתי לשורטס ואפילו הכנסתי את החולצה בפנים, כי תמיד כדאי להדגיש את המותניים (לרוב החלק הצר בגוף). אפשר, באמת שאפשר ללכת עם שורטס בלי שהעולם יקרוס לתוך עצמו, בלי שאנשים יצביעו עלי ברחוב. זה בסדר גם אם הירכיים לא מושלמות, אפשר לראות את הצדדים הטובים בהן, ולהרגיש את הרוח על העור.

העונה נשבעתי שאלך גם עם ביקיני, כלומר פאט-קיני, שזה ביקיני עם תחתון גבוה. באופן פרדוקסלי זה מחמיא יותר לבעלות חזה גדול כי החזיה מותאמת יותר ולא נמתחת מטה, לכיוון החלק התחתון של בגד-ים שלם. חוץ מזה אם אני יכולה אז גם באי החוף יכולים לעמוד במראה הירכיים שלי, ואם לא אז שיסובבו מבט. אני לא חייבת חצאית שמסתירה את האי-רווח בין הירכיים או את העור שנשאר יותר מדולדל אחרי הירידה. בעידוד אמא עשיתי אצל מעצבת בגד ים מותאם אישית, עם חזיה כמו שחזיה טובה שצריכה להיות. התחתון הגבוה מגיע עד לקו החזיה כך שהוא יכול להיראות בדיוק כמו בגד ים שלם. הוא גם יכול להתקפל קצת, 10-15 סנטימטרים שמשמעותם "אני אוהבת את עצמי, אני לא מפחדת לחשוף את גופי וזה בסדר להיות שמנה בביקיני".

באתי לכתוב על הגוף וכתבתי מסביבו: על הפעילות, על ההרזיה, על האופנה. חשפתי קצת את הבטן הרכה, בזהירות ובקצב איטי, פחות שוטף מהכתיבה שלי בדרך כלל.

אהוביק כותב גם הוא על הגוף ומצחיק אותי בטירוף.

לפני כמה ימים קניתי בדיזנגוף נעלי בית שנראו לי מחממות, נעימות וייצוגיות. כשהגעתי הביתה ומדדתי אותן, שמתי לב שהסולייה שלהן מאוד עבה, לא גמישה וכי כל צעד בהן עושה רעש של פומפה. כשבחנתי מקרוב, הסוליה שלהן באמת לא נראתה כמו סוליה של נעלי בית, יותר כמו סוליה של נעלי פלדיום. שמתי בחזרה בנייליון המקורי, שמרתי את השקית ואת הקבלה, והיום חזרתי לחנות כדי להחליף.

כבר במשפט הראשון שיצא מפי הבנתי שתהיה בעיה. המוכרת בכלל לא הרימה את העיניים והמשיכה לספור עודף כאילו הוא הולך לאנשהו, כשאני עומדת מולה ומספרת את השתלשלות העניינים. כשהנחתי את נעלי הבית על הדלפקהיא אמרה שאין אחראיות על נעלי בית ואי אפשר להחליף ובכלל אי אפשר להחזיר שום דבר בחנות הזאת, כי זו חנות לבגדים תחתונים "מה שקנית שלך וזהו". 

"אם זה היה תחתונים הייתי מבינה אבל אפילו חזיות אתם נותנים לנסות לפני שקונים, לא?" אמרתי לה שזה לא הגיוני, שלא מדדתי את נעלי הבית בחנות ולא יכולתי לדעת שהסוליה לא מתאימה לנעלי בית. "אנחנו גם לא נותנים למדוד את הנעליים בחנות" ובכלל, היא טענה שהדרך היחידה בה יכולתי לדעת שהן לא נוחות היא ללכת איתן בבית וכיוון שהלכתי איתן בבית אי אפשר להחזיר. 

אמרתי למוכרת שאני לא מוכנה לקבל את התשובה שלה ושאני דורשת לדבר עם הבעלים. היא הצביעה על עצמה ואמרה "אני, אני זה הבעלים". "וזה נראה לך הגיוני שזה השירות שאת נותנת? אם נשווה את זה לסתם נעליים, בכל חנות נעליים יסכימו להחליף אם לא הלכתי איתן בחוץ והן חדשות וללא שימוש", כמו שנעלי הבית אכן היו. 

התעצבנתי מאוד ורציתי ללכת, וגם מאוד לא רציתי לוותר "קחי את הנעליים, אין לי מה לעשות איתן". את שקית הנייר זרקתי מאחוריי ואז שמעתי אותה מאיימת "מה את משאירה את זה פה, אני אזרוק אותן אחרייך!". הסתערתי החוצה בלי להביט לאחור ושמעתי אותה צועקת "גברת, גברת, גברת" עד שהתרחקתי די. 

התכוונתי ללכת הביתה ולשכוח מ-39 השקלים המסכנים שביזבזתי לשווא אבל בנות המועדון ייעצו לי בוואטסאפ לצלם את הנעליים ולהעלות לפייסבוק, בצירוף שם החנות וסיפור המקרה. כיוון שעדיין רתחתי, חזרתי לחנות וביקשתי את הנעליים בחזרה. התלוננתי על היחס שקיבלתי, כשהיא אפילו לא הרימה אליי את העיניים ולא נתנה לי שום פתרון, איחלתי לה שתתקע עם כל הסטוק של החורף והיא איחלה לי בחזרה "שאלוהים ייקח אותך".

אפילו עכשיו הלחיים שלי בוערות מעלבון. אני אוהבת לקנות בחנויות קטנות, שאינן חלק מרשת, דווקא בגלל היחס האישי. מצד שני אין לי טיפת סובלנות לבעלי עסק שחושבים שהם עושים לך טובה שהם בכלל מוכרים לך את הסחורה שלהם. אז אני מציינת שאני לא ממליצה לקנות בחנות בודי ליין Body Line בדיזנגוף 233 בתל אביב כי, כמו שהבעלים אומרת, "מה שקנית שלך וזהו".

והנה כוכבות האירוע:

לעת ערב באה גם נחמה, בדמות נעליים ורודות ופלאפיות שנרכשו יחד עם נעלי קיפי שאהוביק ביקש, מחנות הפיצ'יפקס השכונתית של לווינגר בבוגרשוב 13, שתמיד יוצאים משם עם חיוך. וחתול ג'ינג'י.

תיארתי לעצמי שמדידה ראשונה זה קשה אבל אני חושבת שלא באמת ידעתי כמה קשה. השמלה במצב טיוטא בלבד. יש רק שלד וגם הוא בלתי יציב לצורך תיקונים עתידיים. זה לא קל לדמיין את הקישוטים והצורה המוגמרת אבל גם לעשות שינויים זה מפחיד, במיוחד כשהמעצבת מתעקשת שמהשינוי הזה לא ניתן לחזור אחורה או מראה לך כמה העיצוב שלה הוא בעצם רעיון הרבה יותר טוב.

בכלל לא ידעתי שמעצבות זה דבר מעצבן כל כך. הרוב אפילו לא מסתירות את העובדה שהן לא עושות שמלה לפי בקשתך ומסתבר שגם לאלו שכן יש דעה מוצקה על כל דבר. ואולי זו רק המעצבת שלי? בכל אופן, אני בחרתי אותה ויש לה דעה על כל דבר. הדבר היחיד שיכולתי להתרשם ממנו זו איכות וצבע הבד, וממנו אני מאוד מתלהבת. הסאטן הלבן-פנינה-לא-בוהק שהיא מצאה, והמגע שלו, ממש נעימים ומתאימים לי. כל השאר בערך שיניתי בלי סנטימנטים.

כשהיא הסכימה לקבל על עצמה את תפירת השמלה, על פי ההשראה שלי ושל אודרי הפבורן, השארתי לה שתי שמלות שלי שאני מאוד אוהבת. שתיהן בעיצוב נעמה בצלאל ובגזרת פיפטיז. בכלל, מאוד רציתי שנעמה בצלאל תעצב לי את שמלת החתונה אבל, כאמור, היא לא תופרת שמלות שאינן בקולקציה, ואני גם לא מוכנה לשלם סכום חמש ספרתי. התוצאה שיצאה למדידה הראשונה זה פחות או יותר החלק העליון של שמלה א', תפורה לחלק התחתון של שמלה ב'. זה באמת יפה אבל זה קצת דומה לשמלת ערב בלבן. עכשיו אני הכלה, לא אחת המוזמנות לחתונה, ואני רוצה להיראות כמו כלה ולא כמו מוזמנת לחתונה. כלומר, אני רוצה את כל הואו והפזאז והנסיכי והקיצוני שעליו חלמתי, גם אם לא הייתי מודעת שאני חולמת. אז חטפתי הרבה סיכות לתוך הגוף, הרבה עצות להן לא נכנעתי, והנה אנחנו שוב על דרך המלך לפנטזיה.  

במדידה התברר שהנעליים שקניתי לא מתאימות בכלל. על רקע הלבן, הבז' המבריק שלהן נראה צהוב חולני ולא קשור לכלום. כיוון שממילא היינו בשוק הפשפשים השתמשתי באצטלת יום ההולדת של אמא כדי לנסות את החנות המפורסמת שבה את בוחרת את גובה וצורת העקב, מתאימה לזה אימום לרגל שלך, ומוסיפה את החומר, המרקם, והצבע הרצויים.

זה מה שיצא לי:

אהה וחזיה מסתבר שאי אפשר באדום. החזיות בצבע גוף החלקות דיכאו לי את הצורה, דמיינתי את הכתבה הזאת עם מה שהכלות לבשו מתחת לשמלה ורציתי למות. אז קניתי חזייה לבנה עם סרטים ורדרדים ומעט אפליקציה רקומה בצבע לבן, ושימחתי את עצמי שוב. איזה כיף!