אני די בטוחה שכבר כתבתי את הסיפור הזה כאן, זה אירוע מכונן מילדותי ונזכרתי בו בגלל חלום שחלמתי הלילה.

יום העלייה לארץ ה-23.6.1985 מחולק אצלי לשני חלקים. החלק הראשון צבוע בצבע אפור. זרזיפי גשם נופלים על החלונות הגדולים של שדה התעופה. קבוצה גדולה של אנשים יקרים לי מאוד עומדים מאחורי מחיצת זכוכית, מלווים אותנו במבטם עד שמסך הברזל יירד מאחורינו. בחדר האפור נותרים אמא, אבא ואני, יחד עם שניים או שלושה פקידי מכס. לכל אחד מאיתנו מזוודה אחת ועוד תיק יד משפחתי מתרחב. המינימום של המינימום עבור משפחה שנוסעת לתמיד, למדינה חמה עם שמש יוקדת. 

התשאול והבדיקה הם עינויים איטיים והתעללות פסיכולוגית תחת מעטה בירוקרטי. את הבובה היחידה שלקחתי עימי הם רוצים לחתוך, חוששים שמאחרי העיניים היפות שלה מסתתר נסיון הברחה מתוחכם. למרות שוחד מקובל של סיגריות מתוצרת חוץ כל פריט נבדק בקפידה. זו הצגה שנועדה לעיניינו בלבד, בהנאה מתגברת אצל הפקידים שנשארים מאחור, מסתכלים עלינו כבוגדים או מקנאים שאינם יכולים לעשות כמונו ולעזוב את הארץ שמאבדת תקווה מיום ליום. שום סוודר אינו נעלם ממעיניהם ולבסוף הם מכריזים על גזר הדין, שהוחלט כנראה מראש: אתם לא יכולים להוציא כלום מהמדינה, רק את הבגדים שעל גופכם. הדבר היחיד שנותר לנו לעשות, כיוון שהתנגדות גלויה פירושה ביטול ההגירה, היא ללבוש עלינו כמה שיותר שכבות, כמה שהגוף יכול לשאת ולעלות כבר על המטוס, לברוח מכל זה, גם במחיר של פרידה מכל אוהבינו והליכה אל הלא נודע.

הישועה הקטנה באה מהחברים של אבא, שעבדו איתו בשדה התעופה. אבא הגניב להם תיק אחד במבצע חשאי, והם והעבירו אותו היישר לטייס, תוך סיכון ניכר לכל הגורמים.

בחלום שחלמתי הלילה אני שוב ברומניה, עוזרת להורים שלי לארוז את כל מה שם הביאו לחופשה. החפצים עולים על גדותיהם והם לא נראים מוטרדים מכך כלל, למרות שהטיסה מתקרבת מאוד. אני מוצאת את עצמי צועקת כדי לזרז אותם ודוחפת חפצים משונים לתוך תיקים מאולתרים. יש כל כך הרבה כבלי חשמל, מכשירי חשמל שאינם בשימוש ועם זאת אני מתעקשת שלא ישאירו שום דבר מאחור. התעוררתי בתחושת תסכול, חוסר אונים ועל סף בכי.

אולי החזרה הקרובה שלהם מעוררת את התחושה של אותו יום מכונן. יכול להיות שאני מקווה לנתק אותם מהכבלים שמחזירים אותם לשם בכל חופשה. אולי אני פועלת מתוך העלבון שחוויתי באותו יום, והתחושה שאני לא שייכת יותר למדינה שלא רוצה בי.

ישראלים שמהגרים, ויכולים תמיד לחזור, משמרים את קשריהם ולא מוותרים על זהותם הישראלית. אני מצפה שההורים שלי יבחרו צד ולא יחיו בין המדינות, בין התרבויות. שייכים לכאן אבל לא ששים להתנתק משם. ואולי לכל אחד מאיתנו הזכות להגדיר את עצמו בזהות שהיא שילוב שונה של ישראליות, יהדות ורומניות.

עכשיו זה רשמי. התברר מצבי החוקי וניתן לי אישור כי אני אזרחית רומניה, אזרחות שמעולם לא ויתרתי עליה אך עלה לי כ-1000 ש"ח להבהיר את קיומה בכתב. כעת מה שנותר הוא לקבל מספר זהות חדש (עוד 200 ש"ח) ולהגיש בקשה לדרכון (כ-800 ש"ח). אך גם ללא דרכון אני עדיין אזרחית רומניה וזכותי להשתקע שם כרצוני. למי שמעוניין להיות נשוי לאזרחית רומניה, ומתוקף כך לקבל אזרחות בעצמו, מוזמן להגיש מועמדות. חלון ההזדמנויות להצעה הולך וקטן.

ברגע זה ממש הראיתי לאילנה את המסמך, כמו תלמידה שבאה הביתה עם תעודת הצטיינות ונוכחתי שהיא רשומה על השם המלא הקודם שלי, זה שהייתי צריכה להוכיח להם שאני כבר לא, ובעטיו להוציא תעודת לידה חדשה עם השם המקוצר. אוח לא, אני לא רוצה ליפול שוב לידיהם המטונפות.  נקווה שההבדל בין השם המקוצר לשם המלא לא יעכב את הבקשה ולא אצטרך לבלות שם יותר מהמינימום הנחוץ. אם אתה צריך אותם הם יעשו לך את המוות. למה? ככה. כי הם יכולים. והם תמיד צודקים ותמיד אטומים להגיון. על הדרך גם מוצאים את הדרך להוציא אותך קטן. כיוון שאני לא מרגישה קטנה יש לי חסינות מסויימת אבל לא יכולתי שלא להתחבר לסבלו של אזרח קשיש ששפכו על מזגו החביב קיטונות של בוז במסווה של יעילות. שתמות הפקידה המנומסת לכאורה.

אמא למה עלינו לארץ?

אני חייבת לומר שלחברה שהכרתי כמה שנים קודם לכן היה תפקיד גדול באומץ שתפסתי.
אמא אומרת וממשיכה לספר.

הייתי בת שלושים, את בדיוק התחלת כיתה א' ואני קיבלתי כיתה. זה היה המסלול, באוניברסיטה הייתי ספרנית, אחר כך הייתי גננת, ואחרי כמה שנים הפכתי למחנכת של כיתה ד'. איך שהגעתי לבית ספר המסכן הזה, בשכונה מרוחקת וענייה של בוקרשט, פגשתי את רודיקה, שמייד הפכה להיות rodica-pisica, כלומר רודיקה החתולה.

כל החיים גרתי בשכונה היהודית, רוב אנשים שם, איך לומר, היה בהם משהו לא בסדר.

מה זאת אומרת לא בסדר?

אני לא יכולה להסביר, משהו בהם היה לא בסדר, ותמיד ידעתי את זה. החתולה הייתה יהודיה שלא התביישה בזה שהיא יהודיה. זה היה ממש מהפכני. חוץ מזה, היא לא דפקה חשבון לאף אחד, בשום דבר. המורה למתמטיקה, למשל, היה שתול של הסקוריטטה (המשטרה החשאית - זו אני מפרשנת). כשהיא הייתה עוברת לידו היא הייתה אומרת לי כל מיני מילים בעברית שהיא למדה כשביקרה בישראל, סתם כדי לעצבן אותו. פתאום היא הייתה פולטת מילה חסרת משמעות כמו "המשביר" או "ביסלי". זו הייתה הדרך הקטנה שלה למרוד, בעולם שהפך להיות עצוב וקודר יותר ויותר.

בשנות ה-80 המצב התדרדר מהר. החנויות היו לגמרי ריקות, אנשים היו עומדים בתורים סתם, כי בכלל לא היה בטוח שתגיע סחורה או שהם יגיעו לתחילת התור כשעדיין יש סחורה בחנות. החנויות היו מתרוקנות מהר והמדפים נשארו ריקים בשאר הזמן. הטלוויזיה עברה לשדר רק שעתיים ביום ושעה וחצי מזה הייתה מהדורת חדשות שבה רואים את צ'אושסקו חונך עוד מפעל חדש או מבקר כפר איכרים שזכה בפרס על תפוקה גבוהה במיוחד.

למה היה כל כך רע כלכלית, איך הגיעה רומניה למצב הזה?

צ'אושסקו החליט לשלם את כל החובות הלאומיים ולהישאר בלי חובות בכלל, לנתק כל קשר לגוש הקומוניסטי ולהתבודד. הוא ניצל את כל התעשייה והחקלאות הרומנית כדי לשלם את החובות, והעם יכול היה לסבול מתנאים מחפירים - כל עוד הכלכלה יציבה. זה מעשה שאף מדינה לא עשתה כי חובות הם חלק מהכלכלה. במקום זה הוא הלווה כסף למדינות אחרות, כמו עיראק או אירן. מספרים שהוא מכר להם מדים של הצבא הרומני אבל הם היו עשויים מצמר והעיראקים מתו מחום במדים האלו בקיץ. החובות האלו מעולם לא הוחזרו אחרי המהפיכות שהתרחשו בשתיהן.

ביב עוד יביא אותנו למצב הזה, הכלכלה היא ערך עליון בשבילו, לא העם.

טוב זה לא אותו הדבר בכלל, ההשוואה לא קרובה אפילו.

את תראי, גם פה המצב מתדרדר במהירות.

בכל מקרה, מבחינתנו לא ממש סבלנו מהמחסור, כי היו לנו קשרים והייתה את הקהילה היהודית. שם תמיד היה אפשר למצוא בשר כשר כי הייתה להם רשות מיוחדת מהממשלה. הבעיה האמיתית הייתה חוסר התקווה, התחושה שהחיים סובבים סביב חתיכת גבינה ששמרו לך בצד. לא היה מקום לתרבות כי היא כולה הייתה מגוייסת ומהללת, מי שלא פשוט נכלא או ברח. אנשים פחדו לצחוק בינם לבין עצמם כי היה ברור שמישהו יהיה שייך לסקוריטטה והוא ירצה להלשין עליך גם אם לא עשית כלום, כדי לקבל טובות הנאה.

בתוך כל האפור הזה החתולה הייתה סוג של אור. בבית ספר, למשל, היה מין קוד לבוש למורים. מורות חוייבו להגיע בחצאית וחולצה או סוודר בצבעים מהוגנים, מכנסיים היו מחוץ לתחום. החתולה הייתה מתלבשת לפי הקוד אבל היא הייתה מביאה בגדים להחלפה לאחרי שעות הלימודים. לפני שהיא הייתה יוצאת את פתח בית הספר היא הייתה מחליפה למכנסי ג'ינס בצבעי שנות ה-80 ושמה סרט לראש בורוד זוהר עם נצנצים. ביציאה מבית הספר היינו עוברות ליד המורים האחרים והלסת שלהם הייתה נשמטת על אי קבלת המרות. היא לא התכופפה, היא הייתה נפש חופשייה. אני בטוחה שהיא השפיעה עליי בקטע הזה. לא ראיתי את עצמי ממשיכה להתכופף ולהגיד כן והן לכל גחמה של המשטר. זה היה הזמן להשתחרר מהעבדות. ידעתי שהולך להיות קשה, לא בדיוק הבנתי את הקשיים אבל חשבתי שבישראל יש תקווה, יש חלומות ואפשר להגשים אותם. בגלל זה עלינו לארץ.

מזל וגם טוב שלא המשכנו הלאה, לארה"ב או לקנדה. אפילו אם דפוק פה יש בכל זאת המון אנשים שמוכנים לקום ולהיות חופשיים. המחאה בקיץ הייתה אקט שכזה ואי אפשר להירדם שוב אחרי שהתעוררת.