מאז שחזרנו ממדריד אני כל הזמן חולמת אותה. הלילה זה היה בסגנון נארניה, חלמתי שאם ממשיכים ללכת בבוגרשוב מגיעים לכיכר סנטה אנה על עשרת בתי הקפה, המסעדות והטפאסריות, המפוצצות כל היום וכל הלילה. 

ממש אהבתי את מדריד כעיר וכאם בספרד. הרגשתי בה כל כך בבית. הכל קל וקרוב ונעים ופשוט וכיפי וטעים ובספרדית. בהתחלה חשבתי שלוהקתי בטעות לסרט של אלמודובר אבל האווירה המורבידית הייתה חסרה לחלוטין. היה חם אבל נעים, יבש כזה, כמו בירושלים. גם העליות כמו בירושלים, לא פלא שיש להם תל-אופן חשמלי להשכרה! אבל זהו, אין בה שום דבר נוסף שדומה לירושלים. או לאלמודובר.

המלון שלנו, שנקרא One shot 23, היה ברובע הסופרים, שממוקם אסטרטגית בין הכיכרות המרכזיות לרובע המוזיאונים. מהר מאוד הבנו שמה שנראה במפה כמו שעה הליכה, זה 15 דקות בהליכה איטית. אהוביק ואני הצטרפנו להורים שלי בערבים, ובמשך היום ישנו עד מאוחר, שתינו קפה ונישנשנו טפאסים. במלון שלנו לא הייתה ארוחת בוקר ולכן לאהוביק לא היה שום תמריץ לקום. אני לא יודעת איך טוסט וריבה עושים זאת אבל שום דבר אחר לא מעיר את אהוביק. 

ביום הראשון תכננו לנסוע ללונה-פארק בפאתי העיר ולהגיע לשם ברכבל. התוכנית הייתה מושלמת אלמלא היה זה יום שישי כשהפארק פתוח רק בשבת-ראשון. בפרץ של ייאוש ואשמה קניתי בלי לחשוב כרטיסים לרכבל ולגן חיות, במקום לרכבל וללונה פארק. הרכבל כבר היה הכי אכזבה. כלומר לא ציפינו שיהיה רכבת הרים אבל היה כתוב שהוא מראה לך את מדריד האחרת, שאי אפשר לראות מלמטה. בתכלס מה שרואים זה בעיקר חורשה, אלא אם אתם אוחזים במשקפת טלסקופית שתגדיל את העיר ממנה אתם הולכים ומתרחקים. במקביל הקריינות מנסה בהתלהבות ובשלל קולות לחקות אתרים היסטוריים מדברים. חבל שאי אפשר היה להשתיק אותה גם במחיר מכות ברמקולים.

לא נורא, התחלה קשה, בטח יהיה יותר טוב אחרי שנכניס משהו לפה ב"המרפסת של מדריד". זה כנראה היה מעודד לולוא הייתה זו קפיטריה דלוחה עם אוכל של הקיוסק בבריכה של מכון וייצמן, כלומר פיצה קפואה ונקניקיות מבושלות יתר על המידה. כדי להגיע לגן החיות היה עלינו (ונשבעת שאני לא מגזימה) לעבור מסלול של כשני קילומטרים בדיונות חול ללא טיפה של צל. למען הבריאות והזוגיות החלטנו נגד הרעיון וויתרנו על דמי הכופר שכבר שילמנו. בדרך חזרה ברכבל עשינו דברים מיניים ולא מנומסים בכלל.

את הערב בילינו במסעדה הכי עתיקה בעולם, על פי ספר השיאים של גינס, שפועלת ברצף מאז 1725. האמת היא שאפשר לגמרי לדמיין איך בשלוש הקומות של הקאסה בוטין, לכל קומה עיצוב קצת שונה, התקיימו חגיגות של שיכורים עם ליטרים של בירה ונתחי בשר לרוב. חוץ מהיותה אתר תיירותי ולכן בתפוסה מלאה כל הזמן, היא גם מקום של אחלה אוכל ובמקרה שלנו גם תפאורה מתאימה ליום הנישואין ה-39 של אבא-אמא.

במחיר לא מופקע מחשיבות עצמית טעמנו צלעות חזיר עסיסיות, שוק טלה רך כחמאה, סטייקים עשויים למופת, חמון משובח, קרוקטים פריכים ואפילו קינוחים מצויינים, הכל מלווה ביין הבית המוצלח. בשלב הזה אחרי הניתוח אני יכולה לאכול הכל, רק במנות קטנות, כך שאני לא מרגישה מקופחת אבל לא אוכלת מעבר לקיבלות המוקטנת של הקיבה. מוי כיף!

בדרך למסעדה עברנו את שוק סן מיגל היפיפה. לולא הייתה לנו הזמנה בקאסה בוטין היינו גם נשארים שם לארוחת ערב בעמידה. מהר מאוד מבינים שזה אמנם שוק אבל רוב התוצרת מיועדת לצריכה במקום: מטוסטים העמוסים בכל טוב הים, דרך אוייסטרים מחרמנים, ירכי חזיר שלמות (חמון) הנפרסות דק, סלטים מדהימים, רולים של מוצרלה טרייה בעבודת יד, קינוחי פאטיסרי ופרלינים מלאים בכל טוב. בראשון חזרנו לשם לסעוד את ליבנו, ואהוביק שבר שיא אישי, אחרי שלגם את תוכנן של 11 צדפות מהמשובחות שבמשובחות. תענוג ששווה לחזור עליו שוב ושוב, ולא ייגמרו ההפתעות שבא לטעום. רק הליזכר גורם לי לרייר. 

ביום ראשון עשינו צעד אמיץ לזוגיות שלנו והלכנו יחד למוזיאון. אמיץ כי לי יש קצב הליכה של ציור בשלוש דקות ואילו אהוביק סובל מהיפראקטיביות תורשתית. קצת לא האמנתי שהוא הסכים להיכנס איתי ואפילו נהנה מההסברים המואצים ומההתלהבות שלי. חבל שלא נשאר כוח לתערוכה המתחלפת של מיתוסים בפופ אבל אי אפשר לקבל הכל.

בערב לקחנו מונית אל מחוץ לעיר, למין רמת החייל כזה של מדריד, כדי לעשות קארטינג במסלול מהגדולים באירופה. לבשנו סרבלי מירוץ, קסדות, נעליים מיוחדות, ונדחסנו לתוך מכוניות קטנות שנוסעות מהר במסלול סגור. ידעתי שאהוביק ינסה להתחרות בזמנים הטובים של המסלול ולכן אני התמקדתי בלגרום לעצמי כמה שפחות זעזוע מוח בשלב שבו אני עדיין לומדת את המסלול ולכן מתנגשת בשוליים בסיבובים החדים. אכן אהוביק עבר אותי שלוש פעמים ב-15 דקות אבל שנינו יצאנו משם עם התכווצות ידיים וחיוך רחב מרוב אדרנלין. 

ביום האחרון פשטנו על חנויות העיר באמוק של קניות. כלומר אני ואמא פשטנו, אבא שלי לרוב חיכה בחוץ עם גלידה או קפה, ואהוביק בא למרר לי את החיים. כלומר במטרה מוצהרת לזרז ולהקטין את נזקי הקניות למינימום ההכרחי. אחרי החריש העמוק עכשיו גם הוא יכול לזהות עיצוב של דזיגואל מקילומטרים. אני נרגעתי רק אחרי שעברתי בקומת האקססוריז של  H&M ורכשתי מלא מוצרי נייר וכתיבה ב 0.95 יורו. חיפשנו גם את הסודנים שמוכרים שם חיקויים מעולים של חולצות כדורגל רשמיות (שעולות 85 יורו ברגיל) אבל הם היו מהירים מהרוח, כמו כל החופשה המעולה הזאת.

למרות החששות המוקדמים הסתדרנו מעולה בהרכב המשפחתי. היה קרוב אבל לא צפוף, משפחתי, זוגי, ובעיקר רגוע. 

ואלו החולצות התואמות שההורים שלי קיבלו במתנה ליום הנישואין:

הטיול שלנו במדריד תוכנן סביב משחק של ריאל מדריד מול אתלטיקו, וכך יצאה משפחתנו הקטנה לארבעה ימים ספרדיים: אהוביק, אני, אבא ואמא שלי.

אבא שלי אוהד את ריאל מאז שהיה ילד בשנות ה-50. הם קבוצה עשירה ותמיד מביאים את השמות הכי גדולים ונוצצים. לפעמים הם ממליכים מלכים ולעיתים קוברים שחקנים מאוד מוכשרים, או סתם קונים אותם כדי שאחרים לא יקנו. קצת כמו מכבי תל אביב.

אני ירשתי את האהדה והיא הלכה התחזקה בשנים האחרונות, לאור הסגידה הלא פרופורציונלית לברצלונה, יריבתה הנצחית. אך לא את ברצלונה באנו לראות אלא את הדרבי המדרידאי. אתלטיקו מדריד היא ההאנדרדוג המושלם עם תקציב פי כמה וכמה יותר קטן, ועם המרכיב הזה שנקרא "נשמה". בחרנו את הקונפליקט והזמנו כרטיסים בשורה ראשונה. קצת בצד אבל במרחק נגיעה מהכדור. התלבשתי ספורטיבי כדי שאם ייפצע שחקן או שיצטרכו חיזוק בקישור אוכל להיכנס ולהחליף, אין לי בעיה לתת מעצמי בשביל הקבוצה :)

ההורים שלי עשו סיור מודרך באיצטדיון יום לפני המשחק, ועם כל הידע ההיסטורי הם הצליחו להטעות אותנו לשער הלא נכון, כך שלפני המשחק הקפנו את ככככללללל המגרש מבחוץ. בדרך ראינו את האוטובוס עם השחקנים ואני קפצתי ושרתי וצרחתי וראיתי בחלון את פפה ואת גארת' בייל. קנינו צעיף של המשחק והגענו קצת מתנשפים לתפוס מקומות. כבר היינו קרובים, כמה שורות הפרידו בנינו לבין הנחלה, ובום! צעיר שזוף בחליפה בא ולקח אותנו לטרקלין VIP, שם מגישים לפני המשחק קוקטיילים, משקאות קלים ותוססים מכל הסוגים, בופה חם וקר עשירים, וקינוחים משגעים, על רקע מוסיקה מרגיעה. הכי לא דרבי אימתני, יותר כמו מסיבה בבית השגריר. הזוי. 

שלפנו את עצמינו מהפיתויים והגענו סוף סוף למושבים. השחקנים התחממו בצד שלנו, ממש מרחק יריקה. מקרוב אני חייבת להגיד שהם נראים סוסים. לא האנשים הרגילים שהם נראים בטלוויזיה אלא חתיכת ספורטאים עם שרירי תאומים כמו מגדלי התאומים. פפה ורונאלדו קופצים 7 מטר באוויר, באמא שלי. אם הם לא היו כדורגלנים הם היו צריכים להיות קופצים לגובה. ראינו את סרחיו ראמוס ואת קונטראו, את לוקה מודריץ' הקרואטי, את סרחיו ראמוס ( (חחח פעמיים סרחיו). את טוני קרוס וחאמס רודריגז הרכש החדש. את כולם. 

כבר יצא לי להיות במשחק כדורגל בסדר גודל הזה, כשהייתי עם אמא בלונדון וראינו משחק של ארסנל בליגת אלופות. האמת היא שאיצטדיון האמירויות החדש בלונדון יותר שווה. שם ישבנו מאחורי השער ויותר גבוה. איכשהו באנגליה האווירה הייתה יותר מורגשת, אפילו שהאוהדים הספרדים מעודדים ומתלהבים יותר מהאנגלים. בכל מקרה אני זוכרת שאצל ארסנל בבית, היציאה אל היציע הייתה הרבה יותר מרשימה, מפתיעה, ממלאת יראה. משהו כמו כנסיית סן פטרוס ברומא. בסנטיאגו ברנבאו היא הייתה יותר כמו הכניסה לבלומפילד דרך שער 3-4 כזה.

ההמשך לא היה יותר טוב. ריאל ספגה שער דבילי ממצב נייח בערך בדקה השישית. האוהדים, שחמים על השוער האגדי שלהם קסיאס (או הקדוש איקאר), התחילו בפעולת מחאה מכוערת. בכל פעם שהכדור הגיע לשוער של ריאל האוהדים הם שרקו בוז עצום כל כך שהיה יכול להעיף את הכדור מידיו. לא להאמין איך הערצה הופכת לבוז. ומי שהיה פעם מלך מושלך היאורה בלי סנטימנטים. כמו צופים בקרבות גלדיאטורים הם רוצים להריח את הרכש החדש, את נאבאס, השוער המקסיקני מהמונדיאל, ומוכנים לזרוק את קסיאס קשישה לאריות. עצוב ואף מביך. 

רוב המחצית הראשונה התרכזה בדיוק בקצה השני מאיתנו אבל התנחמנו שבהפסקה מחליפים צד. זה גם עבר בשנייה וחצי. לא, באמת. בטלוויזיה זה נראה שהם משחקים ומשחקים וזה נמשך אבל במגרש זה עובר כמו טיל. אם הסטת את המבט ופיספסת את הגול אין שידור חוזר, הכל קורה רק פעם אחת. רק כשיש כרטיס צהוב או חילוף זה מוצג על המסך במגרש.

המחצית הסתיימה ב-1:1 מפנדל (מוצדק) של רונאלדו. אהוביק ואני עלינו בחזרה לטרקלין כדי להצטייד במים. התפטמנו גם בבלינצ'סים קטנטנים וקוביות גבינה משובחות שנישאו על מגשים בידי בלונדיניות חטובות וגברים רציניים בחליפות ושפם.

את המחצית השנייה התחלנו בתשע דקות איחור, כי גם ההפסקה עברה הרבה יותר מדי מהר. ריאל הפסיקו לתקוף וכך יצא שגם המחצית השנייה התרחשה בדיוק בצד השני של המגרש. אתלטיקו הבקיעו עוד שער וכך, נגד כל הסיכויים, ריאל הפסידה באיצטדיון הבייתי, מקום שבו זה בכלל לא קורה ואפילו שאנחנו טרחנו ובאנו מתל אביב. ביאסו ת'תחת. רק אתמול, כשהיינו כבר בבית, הם נזכרו להתפוצץ בחגיגת שערים מטורפת במשחק בליגת אלופות. מפגרים. ובכל זאת היה ממש כיף. לא כל יום יוצא לי לראות את רונאלדו עושה את הריקוד שלו עם הכדור רק בשבילי. 

למדריד מגיע פוסט נפרד מהמשחק, היינו בה 4 ימים מלאים. בעיניי היא יותר כיפית ומשוחררת מברצלונה והכל בה כל כך קל ופשוט, קרוב, נגיש ויפה. אני כל כך מחכה לראות אותה שוב. 

תקציר תובנות המשחק

בטלוויזיה: השחקנים נראים קטנים והמגרש גדול

במגרש: השחקנים גדולים והמגרש לא כזה גדול

בטלוויזיה: הזמן עובר רגיל,לפעמים זוחל לאחור

במגרש: הזמן עובר בפאסט פורווארד

אבא, אני, ואצבע של אמא. נכון דומים?

לצערי, הבריחה הזאת לא מתרחשת עכשיו אלא בסתיו של השנה שעברה, בירח הדבש שלנו. מבדיקה בקטעים הקודמים נראה שלא סיפרתי על השבוע האחרון בטיול. אני רק יכולה להודות שיש ייתרון בזיכרון מסע שאפשר לברוח אליו, במיוחד עכשיו כשההווה לא מזהיר.

לניו יורק הגענו ב-12.9 בנחיתה ישירה מלאס ווגאס. תכלס הגענו סחוטים. אנשים צריכים להיות בשייט אחרי לאס ווגאס ולא לפני. בעיקר כדי להשלים שעות שינה. יש שם כל כך הרבה חמצן שמוזרם בצינורות האיוורור ומשאיר אותך ער, מהמר, אוכל וקונה. כשהסטורציה בדם יורדת הדאון מכה בעוצמה של גמילה ובעיקר ברצון לישון. אבל איך אפשר לישון בעיר כמו ניו יורק?

המלון שלנו מוקם באופן מושלם ויוקרתי על גדות הפארק. בפנים לא היה יוקרתי בכלל אבל שוב, מי נשאר בחדר בניו יורק? מייד אימצנו את המעדנייה המקומית של טורקי חביב, אצלו אכלנו ארוחת בוקר ברוב הימים הבאים. בינינו דלי זה כמו מכולת עם אוכל מוכן וכריכים טריים או התמחות מיוחדת כמו בשר, אוכל יהודי. הטורקי שלנו הגיש ארוחת בוקר פשוטה, דומה לזו של החושות בסיני. חביתה עם גבינת פטה, פרוסות נדיבות של עגבניות ומלפפונים (שלא ראינו בצורתם הטבעית מאז עלינו על הטיסה בנתב"ג), קצת גבינה, קצת סלט חצילים, לחם פרוס, מיץ תפוזים ונס. מדהים כמה העודף והשפע יצר געגוע לבסיסי והמוכר.

האפר ווסט סייד היה ממש טוב אלינו, חוץ מהקטע של הקור הצורב של ספטמבר, במיוחד בבוקר, במיוחד כל כך קרוב לצילם העשיר של האלונים בסנטרל פארק (סתם מניחה שזה אלון, נשמע רומנטי, כמעט כמו ערמון). בחצר הצפופה של המעדנייה תרנו אחרי קרן שמש תועה שתחמם את עכוזינו עם הקפה (של שנינו) והסיגריה (של אהוביק).

יצא שאת רוב זמנינו בילינו בווילג', בלואר ווסט סייד. זה אמנם לא המקום השכונתי שהוא היה לפני שנולדתי אבל הוא מלא ברים קטנים ומסעדות זולות. לראשונה בחיי טעמתי סושי ניו יורקי, שהוא שונה מאוד מסושי ישראלי. קודם כל הטמפרטורה של הדג פושרת, לא מקוררת ולא מופשרת. טמפרטורת חדר. הדגים נחים או מגולגלים בתוך אורז, אצה ומעט מאוד חוץ מזה. הסושי הטוב ביותר שאכלתי בחיי, במסעדה יפנית קטנה וצפופה שמכירים רק בשכונה. 

ביום כיפור, שיצא בשנה שעברה בשבת, הלכנו לאכול בפיטר לוגר, מוסד בשר מיתולוגי בברוקלין. השכונה בה נמצאת המסעדה הייתה ריקה מאדם, כיוון שבימים כתיקונם היא הומה יהודים חרדים שמדברים יידיש. בפיטר לוגר, לעומת זאת, היה עמוס עד אפס מקום ואף רשימת ההמתנה הייתה כבר מלאה. חזרנו על עקבותינו לתוך מנהטן. בגלל הצפה באחד מקווי הסאבווי ירדנו בלואור איסט סייד והלכנו בלי מטרה ועם הסכמה לאכול מה שייראה לנו הכי טוב. דאון טאון ניו יורק מאוד סוחפת ומי שהכין את הבטן לסטייק מפיטר לוגר לא יכול להסתפק באיזו פיצה תיירותית. אז הלכנו, והלכנו, עד שכיפרנו על כל חטאינו ביום קדוש זה והתיישבנו מתנשפים ובמסעדה צ'יליאנית (?!) בווילג'.  

לא לדאוג, חזרנו לברוקלין למחרת בצהריים ואכלנו סטייק לשניים, עשוי מדיום רר, עם תוספת לחם קשה מבחוץ ורך מבפנים, צ'יפס ותרד בשמנת. קינחנו בקי ליים פאי הטוב בעולם (כן, אפילו טוב יותר מבפאריז) ולא נשאר לנו כוח לסייר בוויליאמסבורג כי היינו ב food coma.

בפעם השלישית שלנו בברוקלין ביקרנו את בת הדודה של אהוביק, שגרה בשכונה המשפחתית עד מאוד "קרול'ס גרדנס". בדרך נקרע לאהוביק כפכף ההוויאנס הנצחי והוא נאלץ ללכת יחף בטינופת של הסאבווי, מה שהקנה לו מראה של הומלס. היינו קצת מבולבלים, בסוף הצלתי את המצב כשנכנסתי למכון מני/פדי, ביודעי לבטח שאצלם יהיו כפכפים לרכישה.

אצל קרן, הבת דודה המהממת, שכנים קפצו לבקר וכל האנשים ברחוב אמרו שלום. ייתכן שקרן היא בנאדם אהוב במיוחד, אך השכונה הזאת נראתה לי לגמרי ידידותית מדי בשביל ניו יורק. יחד עם הילדים ירדנו לעבר הברוקלין ברידג' ועברנו דרך השכונה הכי טרנדית (דמבו) בדרכנו לשוק אוכל אורגני-צמחוני-שקר-כלשהו עם טחינה וחומוס ודברים שנראים לאמריקאים מאוד אקזוטיים. ובכל זאת התור שבו עמדתי היה הארוך ביותר, והוביל לעבר צלעות החזיר העסיסיות ביותר שטעמתי. 

חוץ מברוקלין היינו גם במידטאון. אהוביק מעולם לא היה בטיימס סקוור, למרות שגר פעם כמה חודשים בניו יורק. בכלל אהוביק מאוד לא אוהב דברים תיירותיים אז הדבר הכי תיירותי שעשינו זה לעלות לקומה העליונה של הרוקפלר סנטר, שהיא בערך באותו גובה של האמפייר סטייט בילדינג אבל ממנה גם רואים את האמפייר סטייט בילדינג. כל הפארק פרוש למטה כמו מפה טופוגרפית תלת מימדית.

עוד יעד תיירותי שביקרנו היה הנצ'ורל היסטורי מוזיאום. האמת היא שציפיתי לשלד גדול של דינוזאור בכניסה, כמו בסרט "לילה מטורף במוזיאון" אבל הוא לא היה שם, אז זו הייתה אכזבה. גם השאר היה די מאכזב. אני מאוד אוהבת חיות ובאמת שיש שם את כל המשפחות אבל הן מפוחלצות, באמנות מדהימה יש לומר, אבל הן לא זזות ולא עושות כלום, אז זה קצת...נו...מאכזב. לא היו שם גם דמויות קטנות של חיילים או אינדיאנים או תיאודור רוזוולט על סוס. מה זה שווה? 

חזרנו לווילג' כדי להשתזף בוושינגטון סקוור פארק יחד עם עדי, אילני וידיד של עדי שאני לא זוכרת את שמו כי הייתי מאוד עסוקה בלרדוף אחרי סנאים עם הסמסונג. בערב הלכנו בפארק שנבנה על המסילה העילית הנטושה בשדרה העשירית - ההיי ליין. בחלק הדרומי של הפארק, ליד רחוב 12, גרה דודה של אהוביק. הבניין שבו היא גרה היה פעם מפעל ועיריית ניו יורק הסבה אותו למגורים בשכירות מוגנת עבור אמנים. יש בו מסדרונות מפותלים, כולל בתוך הדירות, וקל להתמצא בו בערך כמו בדיזנגוף סנטר. אכלנו אצלם ארוחת ערב משפחתית ואז הלכנו לראות סטנדאפ בקומדי סלר, מרתף קטן עם קומיקאים גדולים. 

כשתיארתי לעצמי את החלק הניו יורקי של הטיול דמיינתי מין מסע סיינפלדי. מה שיצא לנו בדיעבד זה מסע מאוד לואי סי.קיי.