תמיד חשבתי שמסיק זה משהו ששמאלנים וערבים עושים יחד במטעים. במציאות, כדי להשתתף בפסטיבל "ראשון במסיק 2015" יצאתי לטיול שנתי עם עיתונאים ובלוגרים. הפסטיבל, שנמשך יומיים, הגיע לשיאו ביום שני ברמת הנדיב, בהכרזת הזוכים בתחרות שמן הזית הישראלי הסוערת.

הגשם והחורף פגעו בתכנון המקורי לראות קצת טבע, וכך שיצא שהסיור התרכז באיזור החם שבין עמדת הארנצ'יני במילוי פטריות, לבין הבופה של הברבוניה הצלויה. באמצע המינגלינג הונח שולחן אבירים ארוך ועליו עשרות בקבוקי שמן זית, חתיכות לחם טרי וצלוחיות לטבילה.

לקחתי את תפקיד הטועמת ברצינות תהומית וניסיתי את כל השמנים על בסיס הגרפיקה של התווית שנראתה לי הכי מושכת. אני מודה שאפילו עשיתי טבילה חוזרת. בחצי השעה הבאה התוודעתי לזנים כמו הפיקואל הספרדי והקורטינה האיטלקי ואפילו פיתחתי טעם אישי. בדומה ליינות, אני מעדיפה את הקלילים המתוקים על פני החריפים והמרירים. אפילו הספקתי להתאהב בשמן הזית של "שרהל'ה", שזכה במסיק הראשון ב-2012, אבל מבחינתי הוא הכי 2015.



צילום: יח"צ וסמסונג גלקסי S4
 

שבעה ומפוטמת המשכתי לחלק של נאומי התודה, עיקרן לפרופסור שמעון לביא מהפקולטה לחקלאות ברחובות, איש חביב ומסביר פנים בעל שם עולמי במחקר זני זיתים.



 פרופסור לביא בכל גווני הזית

נחשפתי לטלטלה הגדולה שעבר הענף כאשר מועצת הזיתים התפרקה. המגדלים הקטנים נותרו לבד במערכה בזמן צניחת מחירים, ייבוא זול, זיופים ועירבובים שיסמרו את הנבטים בתוך הסלט שלכם.

מאז נוסד ענף הזית במועצת הצמחים, ונולד התו שמבטיח ששמן הזית כתית מעולה, טהור, ולא שימש מעולם כשמן מוסכים.

היה אפילו תחקיר בכלבוטק, שמומלץ במיוחד למי שאוהב לשמוע את רפי גינת אומר "לא ראוי למאכל אדם", "כבישה קרה" ו-"שמן גפת" (מילה שחייבים להכניס איכשהו לשימוש יומיומי).





בתחרות זכו בתי הבד "נגבא", "משק הילמן" ו"משק לוין" ליצרנים קטנים, בינוניים וגדולים בהתאמה. 

תודה לנילי ממן, חברתי, על זמן איכות שבילינו בצילומי גבעות בוציות.

* התשובה במהופך
(תיז ןמש) 

אתמול נפלה ההחלטה לקצץ את מחלפותיי והיום בעשר בבוקר הערתי את הספר שלי, מירו, כדי שיחתוך.

מירו לא תואם בשום אופן את סטיגמת הספר. יותר מדוייק יהיה לומר שמירו נראה כמו קבלן שיפוצים ויש לו פדחת מקדימה, עם שוליים מגודלים ובלתי מוגדרים. יש לו יד כבדה ומחוספסת והוא לא מטפל בראש בעדינות. עם כל זאת הוא אחד הכישרונות הגדולים שיצא לי לראות, ואני מבינה דבר או שניים בשיער. 

הרבה שנים מירו מספר פה בשכונה. הייתה לו מספרה די גדולה ולרוב ממש ריקה. אף פעם לא הבנו איך הוא מרוויח כסף (או משלם שכר דירה למען האמת). גם אני לא ראיתי את היהלום שמסתתר מתחת לפדחת. הכרתי אותו רק בעקבות האופי האימפולסיבי שלי, כשלא היה תור פנוי במספרות שאהבתי ותוך כדי העבודה הבנתי שיש שם ניצוץ של גאונות. 
 

התחושה שלי לגבי מירו קיבלה חיזוק ממעצב תסרוקת הכלה שלי. הוא נבר לי המון בשיער והתלהב באמת. לא ברמה של "איזה יפה לך כי את כלה ומשלמת לי הון קטן בשביל עבודה של שעה". הוא חזר על המילה גאון, אמר שהוא אומן מוכשר, ודאג לחזור על זה בלי הפסקה. למי שלא מכיר מעצבי שיער זה נדיר כמו נזירה בבית בושת או זונה במנזר. 

שנה עברה מאז, שכר הדירה של מירו עלה והמספרה הסמוכה והדורסנית השתלטה על חלקת האלוהים שלו. בלית ברירה הוא שוכר עכשיו כיסא אצל ספר ברחוב ראשי, ובדרך לקפה השכונתי אני רואה אותו מעשן ומלטף פודל לרוב. 

נחזר לאירועי היום בבוקר. אחרי שסיפר אותי בכישרון רב ובהתלהבות לא מועטה, הפעיל מירו שוב את לחצי ה"בואי נזרוק לך כמה גוונים בשיער, זה יפתח ויאיר לך את הפנים". הוא תמיד מנסה, אני תמיד מסרבת. היום היה בא לי משהו כמו שיער טבול בתחתיתו, כמו מברשת בצבע עז. חשבתי על ורוד, מירו חשב על בלונד. טוב נו, הסכמתי. ממילא על קצוות מחומצנים אפשר להחליף בקלות צבעים. 

נתתי הזדמנות לבלונד. מירו היה ממש מרוצה ושיבח אותי על חוסר המקובעות שלי ואז התחיל למרוח צבע גבוה יותר ויותר, סגר את ניירות הכסף והשאיר את העניין לרתוח על אש נמוכה. אחרי השטיפה כבר הבנתי שזה שחורדיני קיצוני, ניסיתי לזרום עם זה באופן אירוני ונתתי לו לעשות לי גם פן-פרחה כהלכתו. שילמתי 500 (רק בשבילי כי בדרך כלל זה 600 WTF???) ויצאתי משועשעת.

צילמתי ושלחתי לאמא ולחברות כדי לבדוק אם הן מתעלפות. אמא אמרה שזה ממש יפה ו"מצעיר" אותי. חברות שלי היו חמודות ושיבחו אותי על התעוזה. אהוביק, למרות שראיתי שקשה לו אפילו להסתכל עליי, היה מאוד מתוק, אוהב ומקבל. אני עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שזה יותר פאנק מפרחה אבל בשעות אחה"צ כבר לא יכולתי לעבוד על עצמי.

התקשרתי למירו שיחליף לי לורוד אבל הוא יצא לאירוע משפחתי. ניסיתי לנשום לתוך הבלונד ולתת לשיער להירגע כמה ימים לפני שאחליף. ורוד זה חמוד אבל הוא צבע כל כך הרבה שגם ורוד ישתלט לי על הכל ועם כל הרצון הטוב, דורותי, אנחנו כבר לא בחטיבת ביניים. לקראת שעת סגירת הסופר פארם הגיע הרעיון המציל וקניתי צבע שחור, כמו שיערי המקורי.

עכשיו השיער מתייבש במראה אחיד, ללא קצוות, ללא בלונד, ללא משהו שמסתיר את זה שמירו סיפר אותי נהדר. אם לא היו עדויות מצולמות יש סיכוי שלא הייתי זוכרת איך יצא לי לבלות יום שלם כשחורדינית תקנית.