אני צריכה למצוא עבודה, כלומר משרה חלקית שתבטיח שייכנס כסף באופן קבוע. אני חושבת שלא הצגתי בפניכם את המיזם החדש שלי ושל שותפתי המוכשרת נילי ממן - מגזין "במידה שווה" לאופנה שמנה. אני ממש ממש אוהבת לעבוד עליו וזו דרך חדשה ועצמאית. כל ההתחלות קשות והאתר צריך לצבור תאוצה כדי שאפשר יהיה להעביר אותו מרשימת ההוצאות לרשימת ההכנסות.

חוץ מזה אני עושה גם עבודות גרפיקה בפוטושופס, עורכת, כותבת ומייעצת בענייני אינטרנט. העבודה הפרילנסרית, גם היא לא מבוססת עדיין, ואין לי רשימת לקוחות קבועים. אני רשומה לאתר בינלאומי לפרילנסרים שמחפשים כותבי צללים לבלוגים. מישהו שם מציע שכר של 2$ עבור כתבה של 500 מילה או 20$ לשיכתוב של כ-50 מתכונים. אני שואלת את עצמי מי מסכים לתנאים הללו? אפילו לעשות קופי פייסט לטקסט מועתק לתוך גוגל טרנסלייט זה יותר מדי עבודה עבור 2$. מעניין גם איזו עבודה הוא יקבל עבור 2$ ל-500 מילה. אולי את אותה מילה 500 פעם?

ברקע נמצא טיפול שיקום לשיניים שהתחלתי בדצמבר ועדיין לא נגמר. לא יכולתי ליפול על רופא שיניים יותר מקצועי אבל הפרפקציוניזם שלו מתיש. אחרי שנגמרו העבודות התחיל שלב המדידות, אותן הוא עושה במשך שעות על גבי שעות, מותח את הפה, מושך את השפתיים, מאיר את השיניים בקרינה, מפסל בגושים ולא מתפשר. זה מצויין לטווח ארוך אבל זה גם נעשה תוך לחץ בלתי פוסט ממטופלים שממתינים בחוץ, מחכים שעה או יותר.

את הדוקטור הלחץ משרת, כך הוא אומר. אני סופגת את כל הלחץ גם מכיסא המטופלת והוא מכריע אותי. היום הוא הוציא אותי החוצה באמצע כדי לשחרר את התור. הייתי אמורה להמתין בחוץ. כל כך רציתי כבר ללכת שפשוט התחלתי לבכות והתפרקתי במרפאה הציבורית. הייתי צריכה מים, כדור הרגעה וקריאה דחופה לאהוביק שייקח אותי הביתה כדי לחזור לעשתונותיי.

בעוד יומיים, בעצם יום, בקיצור בחמישי, אני חוגגת יום הולדת 39. היום עניתי לשיחה מהמשטרה לגבי בלוגרית אובדנית. זה תחום האחראיות הכי קשה שהיה לי כמנהלת ישרא. בהתחלה אני פועלת ביעילות ובמקצועיות ואחרי שכל המידע עובר לידי המשטרה (בהתאם לצו שופט) אני נותרת לבד עם המועקה. הפעם הנתונים שהם היו צריכים היו נגישים לכולם אך במצבו של ישרא-בלוג אני תוהה מי יגיב לקריאות כאלו וייתן מידע שדורש כניסה מורכבת יותר למערכת באמצע הלילה. המצב של ישרא-בלוג באופן כללי מדכא עד עפר, חוסר ההתייחסות כל כך מעליב עד שאני מתחילה לחשוב שישרא זקוק להלוויה מכובדת. לפרידה מסודרת מהאינטנט. שיימצא או יומצא אתר חדש, שבו בלוגרי ישרא יוכלו לפרוק וגם יהיה להם מענה וכתובת. אולי פינאלה טוב זו הזדמנות להספיד ולסגור מעגל, במקום להיות עץ שנופל ביער בעוד כמה חודשים. אבל לכו תדעו, אולי הנפש שלי פשוט מתכוננת לבלתי נמנע ומנסה להשאיר מידה מסויימת של שליטה.

מחר בטוח יהיה יותר טוב, כלומר היום.

ראיתי לאחרונה שני סרטים. הראשון בקולנוע, "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר עם בן אפלק. חוץ מהעובדה שזה אחד הסרטים הגרועים של דיוויד פינצ'ר (מועדון קרב בין השאר) מה שהוא הזכיר לי זה סרט ישן עם ג'וליה רוברטס כאישה מוכה ועוד סרט עם הריסון פורד שאשתו נעלמת. מלבד זאת בן אפלק והשחקנית הראשית מתחרים ביניהם מי השחקן הכי גרוע אי פעם, לידם אפילו ניל פטריק האריס נראה כשחקן שייקספירי. בכל זאת זה לא היה בזבוז שלם של הזמן שלי, כי הייתה גם מטאפורה קיצונית לגבי חיי נישואין ועל כמה נזק הם יכולים לגרום אם לא שמים לב. אני מרגישה שהמודעות בחיי הנישואין, למרות קשיים שנראים בלתי עבירים, הופכים אותי לאדם טוב יותר לעצמי, לסביבה, לבעלי. קשר אמיתי ומחוייב זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים ואולי גם החשוב ביותר.

הסרט השני היה "חייו הסודיים של וולטר מיטי" הערב. אני די בטוחה שלא אעשה ספויילרים בפסקה הבאה. יש לי מין כוח על שכזה, לא לעשות ספויילרים לסרטים או ספרים או דברים. בכל מקרה וולטר מיטי הוא בנאדם מגניב, שאיבד חלק מהמגניבות שלו בגלל הנסיבות אבל בפנים הוא עדיין מגניב והנסיבות יוצאות הדופן החדשות מכריחות אותו לחזור ולעשות דברים שיש בהם מעט ביטחון והרבה יופי. אולי בעצם הרבה ביטחון והמון מקריות ותהליך של שיחרור מהעולם התאגידי. זה מזכיר לי חברה שטסה לנורווגיה כי שם היא מצאה אהבת חיים ואז היא עזבה את תל אביב כי היא מאוד יקרה ועברה לאשקלון אבל הוציאה את הכישרון והיא עושה את מה שהיא באמת רוצה ואת מה שהיא הכי אוהבת וטובה בו. 

בין שני הסרטים הייתי בסדנת יצירה חופשית של חגית, שהיא ישרא-בלוגרית אלילית. בניגוד לסדנאות יצירה מקובלות, חגית אירגנה משהו שנקרא "לצאת מהקווים", זה כמו שזה נשמע סדנה יותר משחקית ויום מאוד נינוח. כל אחת קיבלה שתי סדנאות באקראי. הסדנה הראשונה הייתה "השלם וחלקיו" עם עידית אייזנר שהיא גם אגדה שהכרתי פעם בגילגול שלה כמעצבת אופנה. עכשיו היא עושה הרבה קולאז'ים וגם מחברת מילים. בסדנא שלה גזרנו ממגזינים, עיתונים, אנציקלופדיות ישנות ודפים מעוצבים לכדי לוח השראה. הלוח שלי היה מאוד נשי עד פמיניסטי. היו שם סופרג'יסטיות צועדות בתחילת המאה ה-20 ונשים עובדות בעבודות בית, קצת עירום נשי שאני חייבת, חתיכות של פרי, ירק ודפים עם מרקם אקראי, כל זה בצבעים של מגזין מארי קלייר הנערץ. 

למרות שחברותיי הטובות ביותר השתתפו יחד איתי ביום המשחרר הזה, ידעתי שאת העבודה עצמה אני רוצה ליצור לבד, בשקט ובתקשורת מועטה. אפילו בשולחן נפרד. הצרכים האלו עוררו מתוכי אישה אנוכית וכך שמרתי לידי את החומרים שאהבתי (המגזין והוואשי טייפ עם המסגרות) ולקחתי מכל מה שסביבי, בלי לשאול אם מישהי אחרת צריכה. הכל היה בשבילי ורק אני הייתי בסדנה.

ההפתעה שלא ציפיתי לה הגיעה כשנתבקשנו להפוך את לוח ההשראה ולגזור ממנו גלויות גלויות ומה שיוצא יוצא. ביניהן לקבל גלויה אחת מקולאז' של זו שיצרה משמאלי בשולחן. אני מאשימה את זה שמרוב התלהבות התחלתי לחתוך בלי סדר ובצורות וגדלים משונים אז יצאו לי חלקים שהתחברו בגדול אבל בקטן הם נראו לא טוב, לא הרגשתי שום קשר אליהם. הם לא היו סתם תלושים ומקריים אלא חיוורים ולא מחוברים. ביקשתי שוב לוח השראה וניסיתי להדביק את הגלויות בחזרה, לא בדיוק בדרך שבה יצרתי אותן בקולאז' המקורי אבל בהקשרים חדשים. התוצאה הייתה אפילו יותר מאכזבת. קיפלתי את לוח ההשראה לתוך הפח.

נזכרתי בדברי חגית, שהדגישה שהתוצר לא חשוב בכלל, שהכוונה היא להתנסות, לעשות טעויות ולהיות מודעות לתחושות שהסדנאות יוצרות. אז ניצלתי את החופש והשארתי את הסדנה חופשייה מתוצאה, לומדת שאני עכשיו מתקשה לחלק, ושואפת לראות את התמונה הגדולה, שנוצרת בלי מחשבה אך באופן אינטואיטיבי, והקשר שלי אל השלם לא מאפשר לי לפרק אותו לחלקיו.

בסדנה השנייה פגשנו את דינה ארגוב, הציירת והאמנית, בפרוייקט מאטריושקות, הידועות יותר כבבושקות, הבובות הרוסיות שנחבאות אחת בתוך השנייה, הולכות וקטנות. הבובות הללו בכלל הגיעו מיפן והובאו לרוסיה מתישהו באמצע המאה ה-19. כיוון שהצורה של המטריושקה כל כך פשוטה, ואפשר למלא אותה בכל העולה על רוחינו, היא הפכה לדמות פולקלורית ויצירתית כמו קנבס סימטרי ומוקטן. התחלנו עם קווים כלליים של ציור אישי, כשעל הרצפה מפוזרות יצירות וקלפי משחק של דינה. 

הקווים שלי היו מאוד נחושים מהתחלה וכך הונצחה חוסר הסימטריה והיעדר ההיסוס שלי. הנחתי את הבסיס ליצירה ואז נתבקשנו להעביר ימינה את הציור שלנו, למשתתפת אחרת, כדי שהיא תוכל להוסיף לנו אלמנטים וצורות שהיא רואה בעייני רוחה. את המאטריושקה שלי העברתי כשהפנים שלה לגמרי צבועות וחסרים בה עיניים. במהלך שעה וחצי המשכנו להעביר הלאה את הציורים, בבחירות אקראיות שונות, מנסות להבין את רוחה של המאטריושקה החדשה, לזרום או לשנות אותה לגמרי. להוסיף או להסתיר פריטים. לבסוף חזרנו למאטריושקה המקורית לפינישים אחרונים. אהבתי את העיניים שהכניסו לפרצופה הקטן והצבוע שכבות אבל הן נראו לי קטנות מדי ואני בתקופה של עיניים גדולות, עם משקפיים או בלי בכלל, אז הגדלתי וחוץ מזה הייתי מאוד מרוצה מהתוספות. 

אני לא יודעת בשלב הזה לאן אני הולכת הלאה במה שאני עושה. אני רוצה לקחת את החודשיים שלושה, כמה שיידרש, כדי להיפרם, לצאת מהקווים, לעשות אמנות וללמוד דבר או שניים גם על חיים בוגרים. בסוף שבוע הראשון שלי כמשוחררת מעבודה ומעריכה, אני מוצאת דחף לכתוב והנה שישי ופוסט ראשון שאותו לא אערוך ולא אקרא לפני שאשחרר לבלוג. משהו שלא עשיתי יותר מדי זמן.

אי אפשר לומר שזה בא בהפתעה. היו סימנים מקדימים ובעיקר הרבה זמן להתכונן, אך שינויים תמיד גורמים איזה ניענוע בעלים החיצוניים של הנפש, אפילו לאנקה עמוקה וחורקת בגזע העץ. 

תחילה שעון החורף חותך שעה של אור. הגשם הכבד מסכל מסעות אופניים ואז מנחס את ההליכה הרגילה עם כפכפי אצבע. ואין כמו כפכפים כדי לסמן את הקלות שבה החיים מתנהלים בקיץ. שמלה דקה מועברת דרך הראש, כפות הרגליים מושחלות דרך הכפכפים, ותוך רגע וחצי הייתי כאן, עכשיו אני כבר במקום אחר.

יש כבר איזורים שצריך לכסות. כפות רגליים, ירכיים, כתפיים, וזרועות. מרווח של ערב עם רוח. מושגים כמו גרביונים ומגפונים מתגנבים חזרה ללקסיקון, והכל הופך מסורבל יותר.

אז נכון, ברוב הימים שיבואו, אפילו אלו שיגיעו עם החורף, לא יהיה גשום או קר מדי. השמש לא תברח לשום מקום אבל יהיה הרבה פחות קל. תחושת החופש התמידי ליד הים תיבלע בתוך קפיצות מעל שלוליות. אי אפשר להכחיש את השינוי, גם לא צריך, כי העונה הבאה תהיה יפה כקודמתה. זה הרווח הזה בין הקיץ לסתיו שצריך לעבור, רווח בלתי מורגש או מרגש עבור אחרים. אותי שינויים מטלטלים עדיין.

המפתח לצוללת עבר השבוע רשמית לאביהוא. בחודש של החפיפה למדתי לסמוך ולהאמין שהוא לוקח את התפקיד בשיא המוטיבציה. בדומה לאילנה שלקחה אותו מיריב ובאותה תחושת שליחות בה לקחתי אותו מאילנה, עכשיו הוא רותם לעזרתו את יראת הכבוד ואחראיות. שיחררתי את חובותיי האחרונים ומהיום אפשר לומר שאני מנהלת ישרא-בלוג במיל'. 

את החודשיים הקרובים אני מתכוונת להקדיש לשיקום אישי וגמילה מחומרים ממכרים. האמנות מחכה שאחזור אליה, אולי גם הכתיבה. יש עוד שינויים באופק, מעברים, התבגרויות, אמון שאני מפחדת אבל מתחילה לתת, מבלי לתסרט את האכזבה ולהיות פתוחה להצלחה.

ראשון בנובמבר, ברוך הבא לעולם
וברוך תהיה גם אתה קעקוע שלישי של עוגן

הצורה והתזמון מכל מיני סיבות 
אחת מהן היא ציטוט מהאיגרת אל העברים (הברית החדשה)

או לפעמים רק

Love Anchors the Soul